FingerTip – New Digital Money

FingerTip – New Digital Money

                                 Author – David Kramf

  This article presents a new concept of digital money. The main motiviation behind this suggestion is to enable people around the world carry money on their phones  nd perform transactions with other people by transferring it electronically from one phone to another by bringing them  close to each other(nfc proximity ) and performing a quick protocol

   The motiviation behind this suggestion is totally different from this that stands behind the Bitcoin and it's many peers. The Bitcoin concept fosters values like total privacy , anonimity  , distrust in sociey institusions ( like Banks ,Central Banks etc) and basing the value of money upon the rarity of the banknotes ( much like gold ) ,  the items of transfer. These motivations stands in clear contrast to economic and human behaviour history as we withnessed from the past and recent times. Since the dawn of the internet and the invention of social networks one can see that people are easily  giving up privacy and anonimity in return for the chance to be exposed and to create connecions and acquintances and business deals with total strangers to whom they chat , expose themselves both physically and mentally , rent their homes ,cars ,  invite for (paid or not ) meals , rcommend and accept recommendation and many more interactions that in essence undress us in front of a large public. In doing so people are ready to give unlimited trust to a handful of large companies like FaceBook and Google that have accumulated so much information on us so that many experts are now warning  of the vast power they hold . Financial history especially those of recessions teach us that the most effective tool to prevent one is the ability of central govenment to create money and disperse it among the participants of the economic game. Recessions are created when fresh momey cannot be created in time of crisis.

   Even the technological foundations upon my suggestion rest are different from those of the Bitcoin. It's underlying architecture is dispersed among many unknown computers in the net. Bitcoin fans loath central computing. I , on the other part , believe that a large  central computer site , funded heavily , based on architecture that is not fully versed among many computer hackers ( like Mainframes ) and operated by very talented and motivated stuff offers a better security then a net of cheap open architecture computers.

   In my system money is created maintained and regulated by banks. Much like it is done today. Customers draw digital money from the bank to their phone wallet via secured electronic links. Each wallet contains 2 sections . Money drawn from his account is stored in the Otput section of the customer wallet. Money comes in the form of an electronic token which has 3 parts-

                                   Nominal Value – Electronically signed by the bank. For

                                                                simplicity I assume that only one nominal

                                                                value ( one cent exist ).

                                   Security portion – Electronically signed Finger Tip

                                   Serial Number –   Value encrypted by the Bank which can

                                                                decrypted only by him

The Finger Tip is the protrait of the customer encrypted by a common key pair shared by the customer and the Bank.

   Two parties to a transaction brings their phones together when the payer specify the amount of tokens to transfer. These are transferred from the Output Section of the payer to the Input Section of the receiver. In addition the protrait of the payer is  taken by the receiver. In order to close the transaction receiver phone uses the FingerTip to extract the protrait of the payer as is kept by the Bank and compare it to the protrait taken by him. Modern Face Recognition algorithms should make this comparision ( almost full proof ).

   Tokens passing the Local comparisions are stored in the Input Section of the Receiver. He cannot still use them since he can pay only from his Output Section. In order to use them he must deposit them first in the Bank via any electronically secured link . Once it is deposited he can draw the ammount in his tokens deposited to his Output Section. The Bank is enthrusted with the final stamp of approval to the deal. Since the transfer passed a very strong local check done by echanging and verifying protrais at the time of the transfer , the bank can take it's time and make his verification in Batch processing when he has enough resorces for the process. The bank needs to veify that no counterfeit tokens have infiterated to the system. If one such is found , created by a very sophisticated criminal , then the authorities have a lot of information ( i.e. protrait of the criminal ) to start with.

As one can see , the security of this systems rests on the need of the participants to give up  private information – their protrait , in order to procceed with the payment. This need poses a potential criminal who manges to hack the system a very short window of opprtunity to act before a competent law enforcement force can put his hands on him.

A subtle point is the encryption algorithm. It should be able to encrypt two slightly different protraits of the same persons , protraits which face recognition algorithms deem similiar , to two completely different crypted data. This to avoid the possibility of a clever hacker to dicover the private key of the FingerTip from the protrait he has and the public key of the payer.

כמה מילים על סעודיה

                                       כמה מילים על סעודיה – חורף 2017

                                             דוד קרמף

ביוני 2017 הדיח סלמאן בן עבד אל עזיז  מלך סעודיה את יורש העצר מוחמד בן נאיף ומינה במקומו את בנו הנסיך מוחמד בן סלמאן ליורשו. המלך מבוגר, ולפי דיווחים שונים גם אינו בקו הבריאות, כך שמוחמד בן סלמאן צפוי בשנים הקרובות להפוך למלכה של סעודיה. השינוי התקבל בברכה בכלי התקשורת המערביים והישראלים וגם על דעת פרשנים ופרשניות  שונים שמופיעים בטלויזיה הישראלית. הם מתארים את יורש העצר כאישיות צעירה , דינמית , ספוגה בערכי המערב שמתכונן לעשות רפורמות מערביות ליברליות בסעודיה הקפואה והשמרנית. הם גם נוטים לקבל את הגירסא הרשמית לארועי השבועות האחרונים בסעודיה במהלכם נעצרו עשרות (?) נסיכים ואחד מהם גם נרצח כשניסה לחמוק ממעצרו , שמתארת את הארועים כמסע נגד שחיתות. למעשה עדיף לתאר את מה שנעשה בסעודיה בחודשים האחרונים כהפיכה שלטונית שגוררת אחריה התקוממות נגדית. הסימנים היחידים שמגיעים מסעודיה מעידים על כך שההתקוממות מוגבלת כרגע לחוגי האצולה הסעודית שמורכבת מבני משפחתו של מייסד סעודיה המודרנית עבד אל עזיז בן סעוד . אם חלק מהם יחליט  ויצליח לצרף להפיכה חלקים אחרים מאוכלוסיתה ושבטיה שמארג האינטרסים והרגישויות שלהם לא ברור דיו , עשויים המאורעות להתפתח למלחמת אזרחים רחבה וגלויה.

הדחת יוני 2017 היתה מאורע רב משמעות , תקדימי ושינוי שלטוני רב משמעות של עיקרון ירושה שמומש בערב הסעודית מאז הקמתה, והיוה את אחד הנדבכים המרכזים ליציבותה ולשגשוגה , שקרוי בשם ירושת הבכיר. המנגנון הזה שונה מתוחכם ויעיל הרבה יותר ממנגנון ירושת הבכור שהיה נהוג בממלכות אירופה ועיצב שם את מנגנון השלטון  עד המאה העשרים ובמסגרתו בנו בכורו של המלך המת היה יורש את הסמכויות השלטוניות של אביו. אותו בכור , בין אם רצה או לא ובין אם היה מוכשר לתפקידו או לא הפך לאדם הביר במדינה . במקרים רבים הוטל התפקיד החשוב בממלכה  על כתיפם של אנשים שלא היו ראויים למלאו ולעיתים קרובות גם לא זכו להכשרה ראויה לתפקידם . העיקרון הסעודי , שלמעשה מאמץ עיקרון עותומני דומה ( גם בית המלוכה המצרי ששרד כ 150 שנה התנהל לפי אותו עיקרון ) קובע שבעת מות המלך יורש את תפקידו בן המשפחה המבוגר ביותר , יהיה זה בנו או אחיו או דודו או כל מי מבני המשפחה המורחבת שנמצא במעטפת הירושה. היתרון הגדול של עיקרון זה מעבר לעובדה שהוא מעדיף אנשים מבוגרים מיושבים בדעתם , ברי ניסיון ובעלי נטיה להמשכיות ויציבות, הוא בזה שבכל דור ודור קיימים מספר מלכים פוטנציאלים שיודעים שיש להם סכוי לקבל על עצמם את התפקיד הקשה הזה. חייהם של אותם אנשים הופכים להיות למסלול הכשרה במדרג התפקידים שמובילים אותם להשתכלל במלאכת השלטון כדי שאם זה יפול בחיקם הם יהיו בעלי היכולות והניסיון הנדרש למלא אותו. סלמאן בן סעוד המלך הנוכחי ( לפי ויקיפדיה ) רכש את חינוכו בבית ספר לנסיכים בריאד , מונה לתפקיד ראש עירית ריאד מ1955 עד 1960, למנהל מחוז ריאד מ 1963 ועד ל2011 , פרק זמן בו התפתחה ריאד והפכה למטרופולין גדול ומודרני , וב2011 מונה לתפקיד שר ההגנה .

אנו החיים במערב מצויים תחת ענן תעמולה שמשכנע אותנו בעליונות השיטה הדמוקרטית , ואנו נוטים לשכוח את העובדה ששלטון הוא למעשה מקצוע , אולי החשוב ביותר בין מקצועותיה של המדינה . יש לנו כאזרחי המדינה וכנתיני השלטון אינטרס ברור שבראש המדינה יעמוד אדם שכשיר לתפקידו , שיש לו את האופי , המזג , הידע ההבנה והניסיון  שיובילו אותו לקבל החלטות אופטימליות לטובתנו. הדמוקרטיות המערביות שהתיצבו אחרי מלחמת העולם השניה התבססו על השיטה הפרלמנטרית כדי ליצר סולם קריירה שבמסגרתו אנשים צעירים שנבחרים לפרלמנט נחשפים לבעיות המדינה במהלך שרותם כפרלמנטרים. עם שהם צוברים ניסיון הם מקבלים תפקידים בכירים יותר בפרלמנט ובכפוף לתוצאות הבחירות , גם מקבלים תפקידי מיניסטרים . הבולטים והמוכשרים שביניהם יגיעו לאחר תקופת זמן מהותית לעמדה ממנה יוכלו להתמודד על תפקידי ההנהגה. זו גם היתה השיטה הנהוגה בארצות הברית שבה על תפקידי הנשיאות התמודדו סנטורים בכירים מצד שתי המפלגות. יוצאים מן הכלל , שמדגישים את הכלל היו הנשיא אייזנהאור שהגיע לנשיאות ללא ניסיון פוליטי כלל , אבל עם ניסיון צבאי ומהיגותי עצום וכן הסנטור קנדי שהגיע לנשיאות לאחר כ 10 שנים כסנטור , אבל למעשה קנדי הוכשר לנשיאות על ידי אביו העשיר בכסף ובניסיון פוליטי . מאז היה נער והתלווה לאביו שהיה שגריר ארצות הברית באנגליה לפני המלחמה , בפגישותיו השונות עם ראשי המדינה האנגלית , וכן בתוכניות לימודים וסיורים ברחבי העולם שעזרו לו לקבל הבנה מדינית איסטרטגית יחודית. אבל השיטה הזו של בחירת בכירים בדמוקרטיה האמריקאית הוכתה במשבר עמוק בתקופת  ניקסון , שהיה לכל הדעות כשיר לתפקידו ואף תיפקד מצוין , אבל לקה באופיו . מאז משבר ניקסון בוחר הצבור האמריקאים אנשים חסרי ניסיון ( למעט בוש האב ) לתפקידי נשיאות. הוא בחר מושלים לשעבר וסנטור עול ימים שהיו חסרי ניסיון אמיתי בהתמודדות עם בעיות ניהולה של ארצות הברית ( למעשה היו חסרי ניסיון בניהול בכלל )ובהובלת יוזמות ותהליכי חקיקה מורכבים בקונגרס האמריקאי .  בבחירות האחרונות הרחיק הצבור האמריקאי לכת ובחר באדם מחוץ לפוליטיקה , חסר כל ניסיון בממשל ובפרלמנט כנשיאו. מה שאפשר להגיד לטובת הבחירה הזו זה שלפחות יש לו ניסיון רב בניהול וקבלת החלטות.

הנטיה של הבוחר האמריקאי לא נעשתה בחלל הריק. היא נעשתה גם על רקע של התפתחות אמצעי התקשורת ההמונית כמו הטלוויזיה והאינטרנט וההתמקצעות של גופים שמנהלים בחירות ושריכזו בידם ידע ויכולות להשפיע על קהל הבוחרים שחשוף לכלי התקשורת האלו. תופעת הפריימריז בארמות הברית היא חדשה יחסית והתחילה להתגבש לצורתה הנוכחית רק בשנות השישים. לפני כן , לא נוהלו פריימריז במרבית מדינות ארצות הברית , ומועמד שרצה להיות נשיא היה צריך לשכנע את ראשי המפלגה במדינות השונות שמרכיבות את ארצות הברית , לתמוך בו בועידת המפלגה. חלק מפהריימריז נוהלו בשיטות של אסיפות חברי המפלגה שנשלטו מן הסתם על ידי הבוסים המקומיים של המפלגה . שיטה כזו נהוגה עד היום במדינות כמו אייווה ויוטה והיא זוכה היום לביקורת רבה , אם כי יש לה מסורת והיגיון פנימי משלה. התמקצעות מערכת הבחירות נזלה מארצות הברית גם למדינות אחרות כמו ישראל בה נבחרו פוליטקאים חסרי ניסיון כמו נתניהו ( בקדנציה הראשונה ) ברק ( תקופה קצרה כשר פנים ) או מקרון נשיא צרפת החדש. אחת השאלות שצריכה להישאל היא האם בחירות (בשורוק) משמעותה בכירות ( יכולות למשול). באנגלית אני חושב זה נשמע יותר טוב -Does Electibility assure governability .

בסעודיה מתרחש עכשיו ניסיון ממשלי. לסעודיה יש אתגרים עצומים שנגזרים מירידת מחירו וחשיבותו של הנפט , מעליתה של איראן , ומכשלונותיה הרבים של סעודיה במערכה לבלימת השפעתה של איראן והשיעה במזרח התיכון ( כשלונות בעיראק , בסוריה ובתימן ). סעודיה צריכה להשתנות. היא צריכה להשקיע סכומי ענק כדי כדי להתנתק בתלותה בנפט , לא רק כמקור הכנסה אלא גם כמקור אנרגיה לצרכיה הפנימיים הגדלים והולכים וכדי לשמור על רמת חיים מערבית גבוהה לה התרגלו מרבית תושביה(ערב הסעודית 2016, ניתוח גאואיסטרטגי, אנטון ברקובסקי, קתדרת חייקין לגאוסטרטגיה, אוניברסיטת חיפה) יכול להיות שהשינוי הזה , הקפיצה הדורית הזו , הסטיה מנתיב ברור של העברת סמכויות ממשל , לנתיב אחר , תתברר כהימור מוצלח. כרגע זה עדיין הימור שתוצאותיו לוטות בערפל. לא אתפלא אם נמשיך לשמוע על טלטלות שלטוניות ואחרות שתגענה מחצי האי ערב.

מעל שמי המזרח התיכון

                                                     מעל שמי המזרח התיכון

                                                                דוד קרמף

שקט מתוח שורר בשמי צפון סוריה לאחר הפלת המטוס הסורי בשבוע שעבר והאזהרה הרוסית שבאה בעקבותיו. מזכירה קצת את השקט המתוח במערבונים כשהצופה יושב מרותק לכסאו ומחכה לשניה שבה יתפוצץ אבק השריפה באקדח כזה או אחר. שני הצדדים מפעילים באזור את מיטב הטכנולוגיה האוירית שלהם. האמריקאים מטיסים את האפ-22 שמטה עבה של סודיות עדיין אופף את תכונותיו ויכולתו. לפני כשנתיים שיגרו האמריקאים כמה מטוסים לרומניה כדי להפגין את מחויבותם למדינות מזרח אירופה. במשך כמה השעות שהמטוסים חנו על הקרקע הקיף אותם משמר כבד של חיילים שמנע מסקרנים להתקרב אליהם. סוד כוחו של המטוס טמון בצפוי שבו הוא מצופה ושאמור להפוך אותו לבלתי נראה למערכות ההגנה האוירית ומטוסי האויב. בשנים האחרונות החלו לבצבץ מאמרים בעיתונות התעופה שדיווחו על הופעה של טכנולוגיות שמערטלות מטוסים כמו האפ-22 והאפ-15 מחמקנותם והופכות אותם לפגיעים למערכות ההגנה האוירית הרוסית. אלו מצדם הציבו בסוריה את מערכות ההגנה האוירית המתקדמות ביותר שלהם מסוג אס-400 . אם תתחולל התנגשות ישירה בין שתי המערכות האלו אנחנו נמצא את עצמנו מקוללים בקללה הסינית העתיקה – חיים בתקופה מעניינת.

נדמה שהאזור נכנס להמתנה לפגישה בין טראמפ לפוטין באירופה בשבוע השני של יולי. המון אירוניה היסטורית מזוגה באוירת על סף פיצוף ששוררת כרגע בין שתי המעצמות. טראמפ נכנס לתפקידו תוך הבעת רצון פומבית להפשרת המתח בין שתי המעצמות . הוא השאיר במערכת הבחירות את הרושם שהוא מעדיף הסכם עם רוסיה על פני הברית , הנצלנית לדעתו , הצפון אטלנטית. אבל בוושינגטון קיימים כוחות פוליטיים שדוחפים להחרפת היחסים עם רוסיה ואלו הצליחו לפוצץ מטען צד שבמרכזו האשמה נגד רוסיה לפיה היא התערבה במערכת הבחירות האחרונה והאשמה כאילו היה שיתוף פעולה בין רוסיה לבין מטה הבחירות של המועמד טראמפ וכאילו קיימים קשרים סמויים מן העין בין טראמפ לבין גורמים רוסיים עלומים שממנים את עסקיו.

כתבתי לא מעט על הפצצה הרוסית בפוסטים קודמים. יש לי רמת אמון נמוכה מאוד בספור הזה . בהחלט יכול להיות שרוסיה כמו מדינות אחרות ניסתה לבחוש בבחירות. מדינה כמו ישראל בחשה בבחירות 2012 וראש הממשלה נתניהו התערב לטובתו של המפסיד מיט רומני. ההתערבות הזאת לא רגשה אף אחד בארצות הברית. בבחירות האחרונות בצרפת התערב הנשיא לשעבר אובמה בצורה ישירה בעד המועמד מקרון. מילה רעה לא נאמרה על כך בעיתונות. שני גורמים הביאו לכך שהפצצה הרוסית הפכה לכלי מאוד אפקטיבי. בפוליטיקה האמריקאית קיימים גורמים אנטי רוסיים חזקים שבסיסם נדמה לי באזרחים אמריקאים צאצאי מהגרים ממדינות ברית ורשה לשעבר ( פולין רומניה אוקראינה המדינות הבלטיות ) שיש להם סנטימנטים למולדתם הקדומה והם רוצים להגן עליהן מפני השתלטות רוסית נוספת. יותר מכל הם רוצים לשמור את המדינות האלו בברית נאטו מה שמבטיח להם התערבות אמריקאית אוטומטית במקרה של פגיעה רוסית בריבונותם. לחוגים האלו יש אינטרס לעשות דמוניזציה לרוסיה ולהציג אותה בתור אויב מסוכן לארצות הברית ולמשטרה. הגורם השני שהפך את הפצצה לאפקטיבית היתה בידודו של טראמפ . טראמפ הוא האאוטססידר האמריקאי האולטימטיבי. כשניצח את הפריימריז הרפובליקאים הוא היה מבודד לגמרי במפלגתו. את המצב הזה ניצלו כמה בעלי הון מהימין האמריקאי הקיצוני ( כמו רבקה מרסר ) שחברו אליו , עזרו לו במימון המערכה נגד קלינטון , ועזרו לו להתחתן עם הממסד הרפובליקאי העוין בנישואי נוחות. הסנטור סנדרס טוען, עד עכשיו בצדק, שדונאלד טראמפ נחטף על ידי הימין הקיצוני. אבל טראמפ יודע שהוא נטע זר במפלגה וחבריה בקונגרס עשויים להתהפך עליו אם יחשבו את זה למתאים לאינטרסים שלהם. בעל הברית האמיתי היחידי של טראמפ בפוליטיקה האמריקאית הם המצביעים שלו. הם ממשיכים לאהוב אותו. לאחר כ40 שנה שהם מנסים להכניס אאוטסיידר לבית הלבן שיפיח בו רוח רעננה וייבש את ביצת השחיתות בוושינגטון , ומתאכזבים לגלות שהמועמד שהכניסו ( בין אם זה ריגן קלינטון בוש או אובמה ) הוא בעצם סוס טרויאני של אינטרסנטים וושינגטונים כאלו או אחרים , הם הצליחו להכניס אאוטסיידר אמיתי שלא חייב (כמעט) שום דבר לאף אחד . טראמפ מטפח את בן הברית שלו ויוצא אחת לחודש לעצרת עם דומות לאלו שהעלו אותו לשלטון. הוא מתקבל באהבה גדולה וגם סקרי דעת קהל שנעשים בקרב המצביעים שלו מראים על שביעות רצון מתפקודו. עד היום עשה טראמפ בענין הרוסי טעות גדולה אחת כשביקש מראש האפ בי אי המפוטר ג'ימס קומי לחוס על היועץ של לעניני ביטחון מיכאל פלין שהתפטר לאחר ששיקר בדיווחים על מגעיו עם השגרירות הרוסית לאחר ניצחון טראמפ בבחירות. בקשה כזאת , שהיא אופינית מאוד לאנשי עסקים שרוצים לסגור ענינים מאחורי הקלעים , עלולה לסבך את טראמפ בחקירה פלילית ובתהליך הדחה בקונגרס. בינו ובין הדחה יוכל לעמוד אז רק חשש של חברי קונגרס מזעמם של מצביעיו , בני בריתו הפוליטים של הנשיא.  היחסים שלו איתם נמצאים עכשיו במלכוד על רקע היוזמה הרפובליקאית להחליף את תוכנית הבריאות של אובמה. התוכנית הזו חשובה מאוד למצביעים העניים במדינות המערב התיכון שהפתיעו והצביעו עבורו. במהלך מערכת הבחירות הבטיח טראמפ שהשינויים שיבצע במדיניות הבריאות של ארצות הברית לא יפגעו בזכויות הקיימות ולא יפגעו בביטוח הסוציאלי. הרוב הרפובליקאי בסנט רוצה דווקא לפגוע בהם. תוצאות הדיונים בסנט ובבית הלבן על תוכנית הבריאות של טראמפ חשובות לעתידו הפוליטי ולעתידה הפוליטי של ארצות הברית יותר מכל דבר שיקרה מעל שמי סוריה.

ממש כמו אובמה שהתחיל את שלטונו ביוזמה מזרח תיכונית נרחבת שבמרכזה היה נאום קהיר כך גם טראמפ  יצא למסעו הראשון במזרח התיכון אבל בעוד שאובמה בצורה אופינית הסתפק בנאום , טראמפ עובד מאחורי הקלעים ואותות המדיניות שלו ניכרים לא רק בשמי סוריה, שם חיל האויר שלו החל לתמוך באופן פעיל בכורדים למגינת לבם של הממשל הסורי והטורקי. באבחת הפצצה אחת החזירה לעצמה ארצות הברית הרבה מן הקלפים שאבד כאן אובמה ההססן, ועכשיו רק נותר לטראמפ ולצוות החוץ והבטחון המוכשר שלו לוודא שהתשלום על הקלפים שהחזירה לעצמה לא יבוא בצורה של ארונות של חללים אמריקאים ששבים לקבורה צבאית במולדתם. סערת טראמפ עוברת גם על סעודיה שעשתה השבוע מהלך יוצא דופן ושינתה את מדיניות ירושת הכתר ששוררת בה כ90 שנה מאז נכבשה על ידי אבן סעוד, משפחתו והשבטים האחואנים שעמדו לפקודתו. המסורת הסעודית נקראת בשם ירושת הבכיר. משמת המלך , הוא מוחלף בבן המשפחה הבוגר ביותר ( נניח אחיו של המלך ) וזה בניגוד לשיטה המערבית בה מוחלף המלך על ידי בנו בכורו. לשיטה הסעודית יתרונות רבים ובראשם העובדה שבכל רגע נתון ישנם כמה אנשים שיש להם סכוי למלוך באיזו שהיא תקופה קצרה או רחוקה. העובדה הזו יוצרת לחץ על המערכת להכשיר את האנשים האלו לתפקידם כדי שאם הפור יפול עליהם , הם יהיו מוכנים לתפקידם. אחת הבעיות שכל שיטת משטר צריכה להתמודד איתה היא האפשרות שהאדם שתופס את השלטון אינו כשיר למלא את תפקידו. אנו רואים זאת היום בעיקר בדמוקרטיות . מאז ניקסון בוחרת האומה האמריקאית אנשים שאין להם כישורי נשיאות. הם לא גדלו בוושינגטון , הם לא מכירים על בשרם את קשיי החקיקה והקשרים עם הקונגרס , והם תלויים לגמרי בכוחות עלומים שפועלים מאחורי הקלעים כדי ליעץ או לסייע להם. הנשיא היחיד מאז ג'ונסון שהיה כשיר לתפקידו עם כניסתו לתפקיד היה ג'ורג' בוש האב ,שהגיע לנשיאות לאחר קריירה ארוכה בוושינגטון בין השאר 8 שנים כסגן נשיא. אנו רואים היום בצרפת איש עול ימים , חסר ניסיון לחלוטין, שהשתלט על השלטון הצרפתי. התהליך הזה הוא לא בריא, והוא קורה משום מה רק בתפקיד החשוב ביותר של ראש מדינה. כל תפקיד בכיר אחר בצבא או בכלכלה דורש מהמועמדים ניסיון רלוונטי ארוך ומוצלח. החלפת יורש העצר בסעודיה הוא ארוע שעלול להניב לה פרי באושים והוא סימן לזעזועים שעשויים להתחולל במדינה הזו. אנו גם רואים במפרץ הפרסי ארוע חסר תקדים ביחסים של מדינות המפרץ מול קטאר. מדינונת זו מנהלת מדיניות רב פרצופית מזה שנים ארוכות בעזרת כספה ובעזרת ההגנה שמוענקת לה מארצות הברית שמחזיקה בנסיכות זו בבסיס צבאי גדול. מדינות המפרץ החליטו פתאום להתעלם מכל השיקולים האלו ולדרוש מקטאר לשמות את מדיניותה ובעיקר את התמיכה שלה בארגוני טרור ובעדוד גורמים אנטי ממסדים בארצות ערב. משהו לא טוב קרה למסך ההגנה היעיל שרקמה לעצמה קטאר ב20 שנה אחרונות. התגובה הקטארית האופינית הופיעה בסוף שבוע שעבר בדמות הצעה לרכוש 10 אחוז מחברת התעופה האמריקאית אמריקן איירליינס. הם מחפשים נואשות לקנות בעלי ברית בארצות הברית. אולי ילך להם. קטאר היא בוודאי המהצטערות המרכזיות על לכתה של קלינטון. על קלינטון אפשר היה להשפיע לכאורה באמצעות תרומות לקרן קלינטון. מעניין מה הניע את שרת החוץ האמריקאית להצטרף , בין השאר לקטאר , וליזום את האסון ההומניטרי בלוב. אם יש איזה שהוא צדק היסטורי בעולם הוא הופיע בצורה שכל המנהיגים שהשתתפו ויזמו את קואליצית האסון הודחו בצורה זו או אחרת מתפקידם.

אמצעי התקשורת דיווחו בסוף השבוע שטראמפ מתכנן עוד פגישת פיסגה איסלמית כדי לדון על מיגור הטרור. מהרבה בחינות המדינה האיסלמית כבר מוגרה . שחרור מוסול מתרחש באיטיות מרגיזה אבל הכוחות העירקים קרובים כבר לשחרור כל העיר. בשבוע שעבר פורסמה ידיעה לפיה דעאש פוצץ את המסגד בו הכריז מנהיגו על הקמת החליפות האיסלמית החדשה. בסוריה , כוחות כורדים בתמיכת ארצות הברית וכוחות הנאמנים למשטר מתקרבים לאלרקע בירת דעאש בסוריה. לפי אמת המידה של מלחמת העולם השניה אנו נמצאים בתחילת 1945 . התוצאה ברורה. כוחות דעאש במוסול נלחמים מלחמת גבורה אבל אין להם סכוי והם נלחמים בעיקר עבור הנרטיב של אחרי המלחמה . הנרטיב של הדורות הבאים. האם לחימתם תהווה השראה לדורות של איסלמים שישאו עימם את אש המהפכה וההתקוממות או שיהפכו לעוד דף בספרי ההסטוריה שמעניין בעיקר חוקרים ומלומדים.גם המרד בסוריה נמצא בשלביו האחרונים. כל הסימנים מראים שארצות הברית מפעילה לחץ על הממנים של המלחמה במפרץ הפרסי ואם צינור המימון יסגר תכבה המלחמה מאליה.  אפשר להניח שפגישותיו העתידיות של טראמפ עם פוטין ועם מנהיגי העולם האיסלמי יסובו גם ,ואולי בעיקר, על עיצוב פיתרון לבעיה הסורית בפרט ולמזרח התיכון בכלל.  למדינת ישראל צריך להיות ענין בפירוקה של סוריה , בקבלת לגיטימציה ואישור בין לאומי בהיותה של רמת הגולן חלק ממדינת ישראל , וביצירת ישויות מדיניות נוחות לישראל על קו הגבול הנוכחי. בכל מה שקשור לבעית שטחי הגדה המערבית ועזה , אנו נמצאים עדיין בקדימון . לא נראה שטראמפ כבר גבש את דעתו. אם אחד מהתותחים הכבדים של מדיניות החוץ בממשל טראמפ , היועץ לבטחון לאומי שלו הגנרל מקמהסטר או שר החוץ שלו טילרסון או שר ההגנה מאטיס יתחילו להתבטא ולהתעניין בנושא אז נדע שממשל טראמפ בשל להתערבות בסוגיה הפלסטינית. עד אז לא נותר לנו להמתין. יש תחושה שהחודשים הקרובים עשויים להיות חודשים של הכרעה ומפנה במזרח התיכון.

עלילות מארס 2017

                                        עלילות מארס 2017

                                            דוד קרמף

השבוע שעבר ייצר שני ארועים שעשויים לרמז על כוון ההתפתחויות הפוליטיות באזור ובארצות הברית. באמריקה נכשל מהלך הביטול וההחלפה של חוק הבריאות מתקופת אובמה. החלפת חוק הבריאות של אובמה עמדה במרכז סדר היום והתעמולה של המפלגה הרפובליקאית מאז חוקק, והכשלון בשבוע שעבר בהצבעה הראשונה בבית הנבחרים שבו יש למפלגה רוב הוא מהדהד עד מחריש אוזניים. החוק נפל בגלל התנגדות של לא מעט חברי בית הנבחרים שהם בשר מבשרה של המפלגה, השתתפו ונהנו ממסע התעמולה ארוך שנים ככנגדו. שתי התפתחויות פוליטיות שארעו בשנה האחרונה גרמו למפלה הרפובליקאית. הראשון היה דרישתו של הנשיא טראמפ שהרפובליקאים לא יסתפקו רק בביטול חוק הבריאות של אובמה אלא יעבירו מיידית גם חוק חדש שיהיה טוב מהחוק הקודם. הדרישה של טראמפ תאמה את ההבטחות שפיזר במהלך מסע הבחירות ולפיהן הכיסוי הביטוחי של האזרחים האמרקאים ישתפר תחת נשיאותו. הבטחות אלו פיזר טראמפ ביחוד במסע הפריימריז לראשות המפלגה ואלו היו אז סנסציוניות יחסית למועמד רפובליקאי. טראמפ הבטיח שבזמן נשיאותו "אף אדם חולה לא ימות ברחובות" ואף הביע התנגדות לביטול הביטוח הלאומי. התקשיתי אז להאמין שאדם עם דעות כאלו יכול להתמודד בפריימריז רפובליקאי עם שמץ של סכוי לשרוד במרוץ. התפתחות פוליטית שניה שהביאה למפלה הרפובליקאית  היו ההפגנות ההמוניות שניהלו תומכי חוק הבריאות של אובמה בכינוסים המפלגתיים של המפלגה הרפובליקאית שנערכו בפברואר השנה, ושבהם הביעו את התנגדותם הקולנית לביטולו. ההתפתחויות האלו דחפו את הנהגת המפלגה לא להסתפק בביטול חוק הבריאות של אובמה אלא להציע לו גם חלופה. החלופה הביאה להתנגדות בקרב האגף הימני של המפלגה שלא היה מוכן להרים את ידו בעד חוק בריאות פדרלי כלשהו , וגם לאופוזיציה שמאלית במפלגה שחששה להצביע בעד חלופה שתרע את מצב המבוטחים. יותר מכל דבר אחר מצביע הכשלון על החולשה הגדולה של המפלגה הרפובליקאית. לכאורה המפלגה נהנית מהצלחה חסרת תקדים. היא מינתה את הנשיא, יש לה רוב בבית הנבחרים ובסנאט, ויש לה גם רוב גדול בין מושלי המדינות ובבתי הנבחרים . אבל טראמפ אינו רפובליקאי מבטן ומלידה הוא outsider שביצע השתלטות עוינת על המועמדות לנשיאות והביס בדרכו 17 מטובי בניה של המפלגה. לאחר הניצחון בפריימריז שיתפו הוא וההמנגנון המפלגתי פעולה כדי להביא לניצחונו בבחירות והוא גם הביא להשגים המקומיים של המפלגה בבחירות אלו. אבל ירח הדבש בינו לבין המנהיגות המפלגתית הוא נישואים של תועלת. טראמפ מחויב למסרים הקונקרטים ולסיסמאות שהפריח במהלך הבחירות והוא יעשה מאמץ להשיגם אפילו אם הדבר יצריך שיתוף פעולה עם הדמוקרטים ופיצול בסיעה הרפובליקאית בקונגרס. היוצרותה של סיעה שמאלית במפלגה עשויה להקל עליו את מלאכת התימרון הפוליטי. אחד האותות לכך שטראמפ משנה את עורו תהיה החלפה של צוות עוזריו , רובם אנשי ימין קיצוני, שמלווים אותו מאז הטלטלה האחרונה שעשה במטה הבחירות שלו באוגוסט 2016. הוא ביצע אגב שלוש טלטלות כאלו במהלך מסע הבחירות שארך שנה וחצי. לא תהיה לו בעיה לטלטל שוב אם יחשוב שזה משרת את האינטרסים שלו.

לארועים שתארתי קשוב מן הסתם גם מומחה גדול לפוליטיקה האמריקאית שממלא עכשיו את תפקיד ראש הממשלה בישראל. אני משער שהיסטוריונים שיתארו בעתיד את תקופת שלטונו ידברו בהערכה על ההבנה העמוקה שגילה בנעשה במסדרונות השלטון והקונגרס האמריקאי. הצלחתו של נתניהו להתחמק מלפיתתו ולחציו של ממשל אובמה היא מרשימה בהבט הטקטי שלה. הוא ניצל ומינף בצורה מרשימה את הצלחתה של המפלגה הרפובליקאית בבחירות 2010 ( אז השיגה את הרוב שלה בבית הנבחרים והקטינה את הרוב המיוחס בן 60 הקולות שהיה לדמוקרטים בסנאט מאז נצחון אובמה ב2008 ) ואת החלטתה לנהל מדיניות של אדמה חרוכה והתנגדות בכל מחיר לנשיא אובמה. הבעיה שלו שלא ניצל את השהות כדי להניח יסודות בדעת הקהל הישראלית והעולמית לפיתרון כרוחו. רק בשנה האחרונה התחיל הימין להציע בהיסוס פתרון של מדינה אחת . אני לא מאמין שאם מפלגות הימין ירוצו תחת הסיסמא הזה הם יזכו להישגים בבחירות. אולי יזכו להישגים באוכלוסיה הערבית. נתניהו בכל אופן יוכל תמיד להתרפק על הישג אישי והסטורי שלו – הוא לא נסוג.

בשבועות האחרונים מפלרטט נתניהו עם רעיון הבחירות. תארתי במאמר מוקדם יותר שהמערכת הפוליטית הישראית נוטה ללכת לבחירות עם חילופי ממשל אמריקאי גם כדי להכיר וגם כדי להערך  עם ממשלה ישראלית חודשה שתואמת את אתגרי הממשל החדש,  וגם כדי ליצר איזה פסק זמן שבו ממשל אמריקאי לא מוכר עלול להעלות יוזמות לא מתאימות לה. התפקיד החשוב ביותר של ממשלה וראש ממשלה ישראלית הוא ליצור יחסי עבודה טובים ומועילים עם ממשל אמריקאי. עם עלייתו של טראמפ לשלטון נדמה היה שממשלו משדר על גל אחד עם הממשלה הישראלית הנוכחית. גם על זה כתבתי והסברתי שהרושם הזה אינו נכון אם בוחנים מקרוב את ההסטוריה של טראמפ וביחוד את המינויים שלו לתפקידי מפתח בנושאי חוץ ובטחון. כנראה שההכרה הזו כבר חילחלה לחוגי השלטון ולאליטות השלטוניות שמבשלות את התפריט הפוליטי שמוצע לאזרח הישראלי ביום הבחירות. הסימן המובהק לכך הוא חזרתו של אהוד ברק לזירה הפוליטית והפיכתו שוב למעין מועמד אופציונלי לתפקיד ראש הממשלה. הבוחר הישראלי מעדיף גיל מבוגר , שיקול דעת וניסיון בטחוני . הוא מחל לאריאל שרון על כל מעלליו , והכתיר אותו לראש ממשלה. הוא עשוי גם להעדיף את ברק על פני שאר הננסים שמתרוצצים היום בזירה הפוליטית.

אבל הארוע המעניין ביותר עשוי להיות מעשה ההתנקשות בבכיר חמאס מאזן פוקהא. התנקשות זאת , שלא ברור על ידי מי ולמה בוצעה , היא האחרונה בשורה של טלטלות והערכויות שקורות בעזה ובחמאס בחודשים האחרונים. איסמעיל הניה , ראש ממשלת החמאס בעזה , מונה לראש הלשכה המדינית, ולמעשה למנהיג של חמאס במקומו של חאלד משעל , כשאת מקומו בראשות הארגון בעזה תפס אסיר משוחרר בשם יחיא סנואר שעלה לתפקידו האזרחי מתוך הפלג הצבאי של הארגון. בעבר התפרסמו לא פעם ידיעות על וכוחים בין הנהגת חמאס בעזה לבין ההנהגה המדינית בראשות משעל שמבלה זמנה בנעימים בקטאר ובתורכיה. ההנהגה המדינית הוצגה כגורם קיצוני שמעוניין למנוע שיתוף פעולה והסכם עם ישראל בעוד ההנהגה המקומית, שחיה מקרוב את קשיי האוכלוסיה, לוחצת לכוון של פשרה והסכם כלשהוא איתה. עתה עובר מנהיג מקומי בעזה להנהיג את החמאס המדיני.  יחיא סנואר שמחליף אותו  מתואר בארץ כלוחמני אבל דווקא העבר הבטחוני שלו והמחירים האישיים ששילם על המאבק בישראל נותנים לו את האפשרות להוביל ולהנהיג קו של פשרה והסכם, ממש כפי שעברם של בגין ושרון הקלו עליהם לוהביל להחלטות על נסיגה משטחים כבושים. לתוך המשוואה הזו צריך להכניס גם את תורכיה שהיא אולי התומכת העיקרית בחמאס. זו מהדקת בשנה האחרונה את יחסיה עם ישראל כשבין שתי המדינות האלו יש שורה של סוגיות ששיתוף פעולה בטיפולם יכול להוביל את שתיהן להשגים בזירה המזרח תיכונית  וביחוד בזירה הסורית שם יש להם אינטרס דומה והוא שליטה והשפעה על אזורי הגבול המקורבים אליהם וקבלת לגיטימציה בין לאומית למעמד המיוחד שלהם שם. הסדר בגבול עם עזה הוא חשוב מאוד גם לישראל. עזה מתדרדרת למצב של אסון הומניטרי שאם יקרה יגרום להוקעתה אל עמוד הקלון הבינלאומי. הסדר בעזה יחזק מאוד את מעמדה באזור , בעולם , ויניב בונוסים רבים גם לכלכלת ישראל שמן הסתם תדע איך להנות גם מתהליך שיקומה של עזה , שלא לדבר על הפגת המתח בדרום ובום כלכלי בעיירות הגבול. אם אני צודק בתחושותי אזי ההתנקשות בפוקהא נעשתה על רקע תנודות ביחסי ישראל חמאס.

הלוואי ואצדק. אם תהיינה בחירות בקיץ הקרוב עדיף שהן תעמודנה בצל של פריצת דרך להסכם בעזה ולא על רקע של מתיחות ומבצע צבאי שלא מוביל לשום פתרון.

השבועות הראשונים של טראמפ

השבועות הראשונים
דוד קרמף

קשה לדבר בשיבחו של דונאלד טראמפ בימים אלו. עושה רושם שהוא וחבר עוזריו עושים כל טעות אפשרית בשלושת השבועות הראשונים לשהותם בבית הלבן. אבל אפשר לראות גם ניצנים של שינוי . במהלך מערכת הבחירות החליף טראמפ שלוש פעמים את הצוות המנהל של מערכת הבחירות שלו עד שבאוגוסט 2016 התביית על צוות מנצח שהביאו לניצחון. כל עוזרי הנשיא מאז ובראשם סטיב באנון , איש הימין האלטרנטיבי, שאישיותו וביעקר דעותיו מעוררים אימה והסתייגות רבה בתקשורת האמריקאית , אדם שמתואר לפעמים כנשיא האמיתי של אמריקה(?!) , עובדים אצל טראמפ החל מתאריך זה. שום דבר בהיסיטוריה של טראמפ אינו מעיד על כך שהוא יהסס להחליפם אם יגיע למסקנה שהם מפריעים לו. ניצן ראשון להרהור כזה אצל טראמפ אפשר למצוא בשיחה ארוכה שקיים עם ג'ימס בייקר בן ה86 , מזכיר המדינה של ג'ורג' בוש הבן , זה שהשאיר פעם את מספר הטלפון שלו אצל יצחק שמיר כדי שיתקשר אליו אם ישנה את דעותיו בנושא ההתנחלויות. שמיר לא התקשר , רבין ניצח ב1992 וחתם חודשים ספורים לאחר מכן על הסכמי אוסלו. השיחה בין טראמפ לבין איש הממשל הרפובליקאי המתון הותיק והמנוסה לא נסבה מן הסתם על ענייני המזרח התיכון אלא על החריקות הצורמות בהתנהלות האדמיניטרציה החדשה , אבל אין ספק ששימעה הגיעה גם לאוזני ראש הממשלה בנימין נתניהו שעושה דרכו בשעות אלו לפגישה עם טראמפ.
הממשל של טראמם חורק בצורמנות בעיקר בגלל החודשיים הבעייתים של תקופת המעבר שהתחילה עם נצחונו. אני זוכר, שקראתי בדאגה את העובדה, שטראמפ לא טרח לקחת חופשה ארוכה אלא הסתפק בסוף שבוע, לאחר המאמץ העל אנושי שהשקיע בחודשים האחרונים של מסע הבחירות. טראמפ הסתפק בסוף שבוע וחזר לעבודה , ואכן נכנס לתפקידו באותו הלך רוח לעומתי ותוקפני של המועמד טראמפ. הוא שכח שתפקידו , לאחר ששכנע חצי מאמריקה שהוא יהיה נשיא ראוי, הוא לשכנע בכך גם את החצי השני שחושש ממנו מאוד. גם רשימת המועמדים שלו לתפקידי הקבינט היתה בעייתית מאוד. הוא הציג רשימה ראויה ומרשימה לתפקידי החוץ וההגנה , אך מינה מועמדים בעייתים לתפקידי הפנים בממשלתו. בולטים בהם מיליארדרים ומנהלים בכירים בבנק ההשקעות הגדול גודלמן זאקס. מינויים אלו סותרים הבטחות שטראמפ פיזר במהלך הבחירות לפיהן , בגלל העובדה שהוא מממן את מסע הבחירות שלו בעצמו , הוא ימנה ממשל שלא יהיה נתון להשפעת הכסף הגדול, שמנווט בעשרות השנים האחרונות את מדיניות הממשל האמריקאי. אני מתרשם שאת תקופת המעבר הקדיש טראמפ בעיקר לסוגיות המעבר של הבעלות והניהול של עסקיו , יותר מאשר להכנות לניהול המדינה. את זה השאיר לסגנו מייק פאנס, שמונה לאחר הניצחון לראש צוות המעבר. מייק פאנס הוא רפובליקאי קיצוני. המינוי שלו לסגנו של טראמפ בועידה הרפובליקאית בא להבטיח ולבסס את מעמדו של המועמד טראמפ בקרב המצביעים הרפובליקאים המסורתיים שראו בטראמפ , בצדק רב , נטע זר בערוגה הרפובליקאית. גם צוות העוזרים המוכשר שלו שגויס באוגוסט האחרון , היה מורכב מאנשים שהגיעו ממשרות אצל רפובליקאים קיצוניים . קאליאן קונוויי , מנהלת מסע הבחירות שלו , הגיעה מצוותו של הסנטור הקיצוני טד קרוז , ואילו סטיב מילר , אדם מספר שלוש או ארבע היום בממשל , הגיע מלשכתו של התובע הכללי החדש , הסנטור איש אלבמה , ג'ף סאסשן. לא בכדי טען ברני סנדרס לפני שבועיים שדונאלד טראמפ נחטף על ידי הימין הקיצוני.
אבל דונאלד טראמפ אינו איש ימין קיצוני. הוא איש עסקים פרגמטי שיצא להרפתקאה פוליטית והצליח לגלות את הזרמים הנכונים באוקיינוס הדעות של החברה האמריקאית , כדי לנווט את דרכו לניצחון מפתיע. אם יצטרך , ישנה את דרכו , מדיניותו וצוות עוזריו. הרמזים לכך רבים. בעקבות הערתו של סנדרס הודיע טראמפ ,שביטול רפורמת הבריאות של אובמה , מהלך ששהוא נישמת אפם של הנציגים הרפובליקאים בקונגרס , יכול להתבצע רק אם מיידית תוצע חלופה ראויה שלא תרע את מצבם של המבוטחים במסגרת אותה רפורמה. הודעתו , תקעה את תהליך ביטול הרפורמה , מהלך אותו התחילו הרפובליקאים עוד ביום העבודה הראשון של הקונגרס החדש. מתרבים גם הסימנים שבמקום להמשיך ולהאבק בבתי המשפט ובמערכת המשפטית על אישור צו ההגירה הפגום , שוקדים עוזרי הנשיא על הכנת צו חדש שיהיה נטול הפגמים המשפטיים ששרצו בצו הישן. גם בנושאי חוץ צץ לאט לאט טראמפ אחר. הוא ניהל שיחת טלפון ידידותית עם מנהיג סין וחזר על המחויבות האמריקאית למדיניות "סין אחת" , מחויבות שהועמדה בספק לאחר שהתפרסמה הידיעה על שיחת הטלפון שניהל מיד לאחר הבחרו עם נשיאת טאיוואן. לפני יומיים חזר ואישר את המחויבות האמריקאית להגנת יפאן , זו שערער עליה במהלך הבחירות. גם באזורנו חוזר טראמפ לאיטו למדיניות האמריקאית המסורתית. מעבר השגרירות לירושליים הושם על אש נמוכה ובשבוע שעבר התבטא טראמפ , בעדינות אומנם יחסית לאובמה , כנגד המשך הבניה מחוץ לגושי ההתנחלויות.
ארועים אלו לא חמקו מן הסתם מעינו הבוחנת של ראש הממשלה נתניהו, שמזהיר את מחנה הימין מפני אופורית יתר שאחזה בהם לאחר ניצחון טראמפ. גם הוא מבין, שטראמפ , מעולם לא היה תומך ישראל מובהק , עלול להתהפך על מפעל ההתנחלויות . הוא מציע להנמיך ציפיות לקראת ביקורו השבוע בוואשינגטון ומשחרר לעיתונות ידיעות לפיהן במרכז שיחותיו תעמוד איראן והצורך הישראלי למנוע התבססות איראנית באזורי הגבול עם ישראל בסוריה. ממשל טראמפ שמשפר ומהדק את יחסיו רוסיה , בעלת הכוח האמיתית עם סוריה , ושיתוף הפעולה הנרקם ומתהדק בינה בין טורקיה , והתפרקותה למעשה של המדינה הסורית , יוצר מצב בו אפשרי תהיה השגת הכרה בינלאומית בריבונות הישראלית ברמת הגולן בתמורה לויתורים ישראליים על התנחלויות בגדה המערבית של הירדן. סיום הסכסוך בסוריה יגרור ככל הנראה שרטוט גבולות חדש ומן הסתם גם שינוי אופיה של סוריה ואולי יצירת ישויות מדיניות חדשות בגבולה. על רקע כזה לא יהיה יורש ברור לתביעה הסורית להחזרת רמת הגולן, והכרה בינלאומית בריבונות ישראלית עשויה לקבל הצדקה מדינית . עושה רושם שגם מדינות ערב הסוניות התעייפו כבר מן הסכסוך עם ישראל ויסכימו להצעה כזו, שבסך הכל מעניקה לגיטימיות למצב ששורר בשטח כבר כחמישים שנה. גם הצבור בארץ יראה בדיל כזה תמורה מתאימה בעבור פרוק התנחלויות באזורים מיושבים, שאינם תורמים לביטחון ישראל אלא דווקא מרעים אותו . מצבה הבטחוני של ישראל , ומערכת היחסים שלה עם האוכלוסיה הפלסטינית ישתפרו מאוד אם נחזור למצב ששרר כאן במאי ,1977 שבו ממשל צבאי שמנסה לצמצם למינימום את החיכוך שלו עם האוכלוסיה הפלסטינית באמצעות מדיניות של ממשל נאור מצד אחד , ודחיית הדיון על עתיד הרבונות על השטחים מצד שני, יצרו כאן מצב של שקט יחסי ופריחה כלכלית משני צידיו של הקו הירוק. משא ומתן על ריבונות השטחים יוכל להתנהל אז גם הוא בשקט יחסי , ללא הפצעים הנוצרים ללא הרף בגלל החיכוך התמידי בין אוכלוסיה פלסטינית כבושה לצבור מתנחלים ולצבא הרב שנמצא שם כדי להגן עליהם . שקט כזה עשוי לאפשר גם חזרה לשולחן של פתרונות שפויים , כמו האופציה הירדנית שעשויה לחזור לשולחן בתמרוץ ובתמיכה כלכלית אמריקאית.
דונאלד טראמפ הצטייר במערכת הבחירות כאדם שמוכן לשים סימן שאלה מעל עמדות ומסורות אמריקאיות רבות. הנכונות הזו נראית מאיימת לרבים, במיוחד בגלל שהיא מלווה בהתנהגות בוטה ובחוסר ניסיון ממשלי. ההסטוריה מלמדת אותנו אומנם שהמהפכנים המוצלחים מגיעים לא פעם משורות הממשל ( הנשיא סאדאת ויצחק רבין עולים בדעתי ) . אבל יש אפשרות שדווקא נשיא כמו טראמפ יהיה פתוח ליוזמות ולדעות חדשות . כדאי לישראל לזנוח את הניסיון להשיג את הבלתי אפשרי , שליטה והתישבות יהודית נרחבת בגדה המערבית , תמורת הישגים מדיניים שבאמת יבצרו את מעמדה ויתרמו גם למעמדה היא ולמעמדה של בעלת בריתה הגדולה שלה , אמריקה , במזרח התיכון.

עוצו עצה ותופר

                                             עוצו עצה ותופר

                                                 דוד קרמף

בחירתו של טראמפ הביאה לצהלות שמחה במחנה הימין הישראלי. מיד לאחר הבחירות פירסמה העיתונות  האמריקאית והישראלית שמות של מועמדים לתפקיד שר החוץ שבאו מנבחרת החלומות של הימין הישראלי . אנשים כמו השגריר לשעבר באו״ם ג'ון בולטון , יו"ר בית הנבחרים לשעבר גרינגריץ' ואפילו ראש עירית ניו יורק רודי ג'וליאני היו יכולים בשקט להתפקד לרשימת הליכוד בכנסת או אפילו ימינה ממנה. לאחר ימים ספורים צץ שמו של חברו של נתניהו משכבר הימים , מיט רומני כמועמד נכבד לתפקיד זה. אף אחד לא הזכיר אז את רקס טילרסון , מנכל ענקית הנפט אקסון מובייל , חברה שמתרחקת מישראל כמו מצרעת , ויש לה קשרים ואינטרסים רבים במפרץ הפרסי וברוסיה , כמועמד לתפקיד החשוב הזה. אבל לטראמפ יש  תסריט משלו שכנראה נכתב תוך תנועה, ומשאיר לצופים בו תחושה שמדובר בתהליך כאוטי. הוא לא הכיר את טילרסון עד לחודש האחרון אבל מספר המלצות שקיבל מאנשים בעלי ותק בממשל כמו קונדוליסה רייס ורוברט גייט , הובילו את טראמפ להזמין את טילרסון לפגישה שהובילה בסופו של דבר למינוי.

מינויו של טילרסון גורם לעצבנות רבה באגף השמרני של המפלגה וכמה מבכיריה , שהם במקרה או לא  , ידידיו הקרובים של נתניהו , לינדסי גרהאם ג'ורג' מקיין ומרקו רוביו,  התבטאו פומבית נגד מינויו. רוביו  אפילו איים להכשיל את המינוי  בסנאט. הם חוששים לדבריהם מקשריו ההדוקים עם פוטין. אבל הקשרים ההדוקים עם פוטין הם כנראה אחד הנכסים שטראמפ מוצא בו . לאורך כל מערכת הבחירות רמז  שברצונו להפשיר את היחסים עם רוסיה. הוא גם העמיד במרכז מערכת הבחירות שלו את הצורך  לבטל את הסכמי הסחר ההרסנים לדעתו, עליהם חתמה ארה"ב ב30 השנה האחרונות. הסכמי הסחר האלו , טוען טראמפ , הביאו חברות אמריקאיות להעתיק את מפעליהם לארצות כמו סין ומקסיקו, והשאירו אחריהם שממה של גרוטאות מחלידות אבטלה וערים מתפוררות בארצות הברית. ההבטחות של טראמפ לביטול ההסכמים האלו ולהפיכת המגמה של בריחת משרות מארצות הברית הביאה לו את הניצחון במדינות  כמו מישיגן פנסילבניה , וירג'יניה וויסקונסין   וקרולינה הצפונית, שלקו במחלה נוראה הזו של אבטלה נרחבת וגלישה לעוני . אדם כמו רקס טילרסון שמתמחה בסחר ובחוזים בינלאומיים עשוי להיות האדם המתאים לנהל את המשאים ומתנים לשינוי הסכמי הסחר האלה ולהחלפתם בהסכמים אחרים . גם ההכרות של המועמד, בן בית מן הסתם בארצות המפרץ , עם המזרח התיכון, היא נכס ראוי לשר חוץ בממשלו.

את מינויו של היהודי, איש הימין הקיצוני , דייויד פרידמן, אפשר לראות גם כזריקת עצם לאגף המילטינטי הרוגן של המפלגה, וגם אולי כעצם לשלדון אליסון שבשלבים המאוחרים של הקמפיין הפך לתומך נלהב בטראמפ ותרם ( או אולי רק ניסה לתרום ? ) לו כ25 מיליון דולר. טיפה בים ההוצאות שטראמפ הוציא מכיסו.  פרידמן אמונם קשור בקשרי ידידות עם טראמפ אבל למיטב ידיעתי הוא לא נמנה על המעגל הקרוב שמייעץ לו, וקשה להאמין שהוא יצליח להשפיע עליו  ממקום מושבו בתל אביב. גם טילרסון , מומחה מן הסתם לענייני המזרח התיכון , לא צפוי להסתמך יותר מדי על דעתו.

ישנם קווי דימיון רבים בין טראמפ לבין הנשיא דוויט איזנהאור ( 1952-1960). שניהם היו אאוטסיידרים שמינפו עד הסוף הצלחה ומעמד שרכשו מחוץ לפוליטיקה כדי להשתלט על תפקיד המועמד לנשיאות של המפלגה הפובליקאית , תוך מאבק מר ברוב השמרני הקיצוני של אותה מפלגה שהתנגד למועמדותם. שניהם  והובילו אותה לניצחון במערכה על הבית הלבן תוך שהם סוחפים את המפלגה שלהם להישגים גם בבחירות לקונגרס. ב1952 ניתק אייזנהאור רצף של עשרים שנות שליטה דמוקרטית בבית הלבן. רק לפני שמונה שנים נדו רבים מן הפרשנים הפוליטיים בראשם לעבר המפלגה הפובליקאית ותהו איך היא תצליח לחזור ולנצח במערכת הבחירות כשהדמוגרפיה האמריקאית מעצימה את כוחה של קואליציית המיעוטים שמצביעה מסורתית עבור הדמוקרטים.

קווי הדימיון ניכרים גם בתהליך הרכבת הממשל. אייזהאור , גנרל נערץ בפני עצמו , נמנע ממינוי גנרלים לקבינט שלו , אבל מילא אותו באנשי עסקים מוצלחים. לתפקיד שר החוץ הוא מינה עורך דין ניו יורקי בשם ג'ון פוסטר דאלאס . שר ההגנה שלו צ'רלס וילסון היה מנכל ג'נרל מוטורס , החברה גדולה והנערצת בעולם של אותם זמנים. שר האוצר  ג'ורג' האמפרי היה בנקאי. לתפקיד ראש המטה שלו הוא מינה פוליטיקאי , מושל ניו המפשיר שרמן דאלאס , ממש כמו טראמפ שמינה את מנכל המפלגה הרפובליקאית ריינוס פריבוס לתפקיד הזה.

ההיסטוריה בעורמתה  ממשיכה לתבל את התבשיל הריחני הזה. איזנהאור נכנס לתפקידו ב1953 , בתקופה בה שררה בחברה האמריקאית בכלל ובאגפים הימנים שלה בפרט , פאניקה מפני חדירה של סוכנים קומוניסטים לזרועות הממשל וחתירה של השפעה ודעות קומוניסטיות תחת הבסיס של החברה הדמוקרטית והקפיטליסטית של ארצות הברית. בתקופה ההיא זרח כוכבו של הסנאטור ג'וזף מקרתי שעמד בראש ועדת חקירה פרלמנטרית שתפקידה היה לאתר ולטהר את הממשל מההסוכנים האלו ומהשפעתם הקומוניסטית. אייזנהאור , כמו פוליטיקאים רפובליקאים מתונים אחרים , הסתייג מאוד מציד המכשפות הזה אך חשש מהפופולריות הגואה של הסנטור, ונמנע מלהתעמת עימו פומבית. הרוחות האלו חוזרות למרבה התדהמה לנשב עכשיו בארצות הברית עם גל האשמות של התערבות רוסית לטובת טראמפ בבחירות האחרונות.

ההאשמות אלו צצו לראשונה בזמן הועידה הדמוקרטית באוגוסט השנה . כמה ימים לפני הפתיחה פירסם אתר וויקיליקס מיילים שנגנבו משרתי המפלגה הדמוקרטית. המיילים האלו הוכיחו שמנהיגות המפלגה ההדמוקרטית ,  לא שמרה על נייטרליות המצופה ממנה במאבק שהתחולל בפריימריס בין קלינטון לסנאטור היהודי ברני סנדרס. היא תמכה בקלינטון וניסתה להטות את הכף לטובתה. כדי להתגונן מן ההאשמות האלו הפריחו הדמוקרטים סיפור , שהם לא סיפקו לו שום הוכחה , כאילו הפריצה לשרתי המפלגה נעשתה על ידי הביון הרוסי. זמן קצר אחר כך נודע שימים ספורים לפני תחילת הועידה, נמצאה בוושינגטון גופתו של אחד מעובדי מערכת המחשוב של המפלגה , יהודי צעיר בשם סט ריץ' , שנרצח באישון לילה באחד מרחובות הרבעים השקטים והשלווים של ושינגטון. ג'וליאן אסאנג' הציע פרס של 25000 דולר למוסר ידיעה שתשפוך אור על נסיבות מותו של ריץ' אך בינתיים לוטה האפלה על הנסיבות והסבות לרציחתו. אותו אסאנג' , הכחיש בתוקף שהמקור לאימיילים מן המפלגה הדמוקרטית שפירסם בסוף יולי  וגם של הקובץ הבא שפירסם שבועות ספורים אחרכך  , שהכיל מיילים שנגנבו ממנהל מסע הבחירות של קלינטון , ג'ון פודסטה , מקורם בביון הרוסי.  ההכחשותיו של אסאנג' , האמין בדרך כלל , לא הועילו ובכירי המפלגה הדמוקרטית המשיכו להתגונן מפני הגילויים המביכים שפירסם וויקיליקס מדי שבוע מתוך ארכיון המיילים של פודסטה בטענה שמקורם בפריצה שביצע הביון הרוסי. לרוסיה בכלל ולפוטין בפרט יש אינטרס בבחירת טראמפ ,שלו , לפי הנרמז, יש קשרים עיסקיים ואולי אפילו חובות נסתרים לגורמים רוסים. ההאשמות האלו הוכחשו בתוקף על ידי טראמפ והמאשימים מעולם לא סיפקו הוכחה לכך, אבל זה לא מנע מאמצעי התקשורת, שתמכו בבוטות בקלינטון, להמשיך להפיץ אותם. בשבועות האחרונים החלו ההאשמות האלו להציף את אמצעי התקשורת , והפעם הן באות גם מהאגף המיליטנטי של המפלגה הרפובליקאית , מיודעינו הסנטורים לינדזי גרהם וג'ון מקיין שתובעים חקירה פרלמנטרית. למקהלה הנרגנת הזו הצטרפה גם הילארי קלינטון שהחליטה לחרוג מן הבדידות שגזרה על עצמה לאחר הבחירות והסבירה לקהל לתורמים שלה, שהתכנס לשמוע את דבריה בשבוע שעבר, שלפוטין יש כלפיה טינה אישית שמקורה בביקורת שהשמיעה כלפיו לאחר מערכת בחירות ברוסיה בשנת 2011. ביקורת זו הביאה אותו להתערב כנגדה בבחירות.

מאז הבחירות מתנהל בארצות הברית סוג של מסע דהלגיטימציה של תוצאותיהן. הטענה העיקרית המועלית היא הפער הגדול לטובת קלינטון במנין סך הכל המצביעים. הפער הזה נובע מכך שקלינטון זכתה בניצחנות גדולים במדינות מרובי אוכלוסיה כמו ניו יורק וקליפורניה. לפני שבועיים החלה בשלוש מדינות בהן ניצח טראמפ  בהפרשים קטנים ספירה חוזרת (recount ) של הקולות. את הספירה החוזרת יזמה ומימנה מועמדת מפלגת הירוקים האמריקאית, שרצה בבחירות האחרונות וזכתה בכאחוז אחד מן הקולות. היא השיגה לטובת המהלך כשישה מיליון דולר , הרבה יותר ממה שגייסה למען מסע הבחירות שלה ( כמיליון דולר בלבד ). המפלגה הדמוקרטית וקלינטון עצמה לא היו שותפים לכאורה לתהליך, אבל קל לנחש ממי הגיעו התרומות שמימנו את היוזמה הזו. הספירה החוזרת אגב אפילו הגדילה קצת את נצחונו של טראמפ באותן מדינות. במקביל למסע הדלגיטימציה מגיעות לתקשורת ידיעות על נסיונות להטות את הצבעתם של האלקטורים. לפי השיטה האמריקאית , הבוחרים שהולכים לקלפיות ביום הבחירות לא מצביעים ישירות עבור הנשיא. הנשיא נבחר על ידי הצבעתם של 538 אנשים שמורכבים מ438 אנשים שנבחרים על ידי המדינות השונות ליצג אותן בתוספת 100 הסנטורים. האלקטורים האלו מחויבים לתוצאות שהושגו במדינתם ומצביעים לפי התוצאות שהושגו בה. בתקופה המודרנית ( לפחות …) ההצבעה הזו היא סימלית כי לנציגים אין מנדט להפעיל שיקול דעת. הם מחויבים להצביע לפי התוצאות שהושגו במדינתם ביום הבחירות. בשבועות האחרונים מתפרסמות ידיעות שאלקטורים נמצאים תחת מסע לחצים והשפעה לשנות את הצבעתם ולהצביע לפי מצפונם. הלוחצים מסתמכים על הידיעות כאילו רוסיה השפיעה על תוצאות הבחירות ולכן יש לגיטימציה מצד האלקטורים להפעיל שיקול דעת. האלקטורים אגב אמורים להצביע ביום שני הקרוב . קשה להאמין שהם יהנו לחרוג מן המנדט המסור בידיהם.

רבים בארצות הברית חוששים מטראמפ וכפי שאנחנו רואים נוקטים בצעדים חסרי תקדים כדי לנסות ולמנוע את בחירתו. גם  ישראל צריכה לחשוש מטראמפ. מדיניותו של הנשיא הנבחר מסתכמת בביטוי " אמריקה תחילה". ההצהרות שלו במהלך מערכת הבחירות וגם שרשרת המינויים שלו מרמזים על תהליך של חשיבה מחדש על מדיניותה של ארצות הברית כפי שהתגבשה לאחר סיום המלחמה הקרה. טראמפ תוהה על החשיבות של ברית נאטו לארצת הברית. הוא עשוי גם לתהות על חשיבותה של הברית עם ישראל לאינטרסים שלה. הוא גם עשוי לתהות להשפעה שהיתה לברית , ולתמיכה האוטומטית שארצות הברית נותנת לישראל , על ההתדרדרות שהיתה ליחסים של מדינתו עם העולם האיסלמי. בתור איש עסקים ממולח הוא רגיל לשאול את עצמו מהי התמורה שהוא מקבל עבור כספו. בתור נשיא הוא עשוי להגיע למסקנה שהגיע הזמן להפעיל את כוחה הצבאי של ישראל כדי לקדם את המטרות של ארצות הברית באזור. המטרה הראשונה שלו  באזור היא להביס את דאעש וזאת מבלי לשלוח חיילים אמריקאים להתבוסס בבוץ , או לטבוע באבק. איך פותרים משוואה כזאת? לטראמפ הפתרונים.

אייזנהאור היה הנשיא שאילץ את ישראל לסגת מסיני ולוותר על ההישגים הטריטוריאליים של מבצע קדש. עתידו של ממשל טראמפ עוד לוט בערפל. אבל השמחה של הימין הישראלי על היבחרו וגם על מינוי השגריר החדש  הינה מן הסתם עוד מוקדמת.

ניצחון טראמפ

                                                ניצחון טראמפ 

                                              מאת דוד קרמף

המדיה מלאה בניתוחים של ניצחונו של טראמפ ורבים בה מבכים את עיורונם ואת הסתמכותם על סקרים וסוקרים למיניהם. הדמעות הללו הן דמעות תנין. המדיה האמריקאית סיקרה את המרוץ כפי שסיקרה כי היתה לה אג'נדה , והיא תיארה את המרוץ כפי שתארה כדי להגדיל את הסיכויים של קלינטון לזכות בו. כלי התקשורת המרכזיים בארצות הברית כבר לא נשלטים על ידי משפחות של מייסדים, שהעיתון בפרט ועיתונות בכלל היו בבת עינם , אלא על ידי קונגלורמטים או ביליונרים ( כמו וושינגטון פוסט שנמצא היום בבעלות איל ההון ג'ף בזוס מייסד אמזון ) שההעיתון או ערוץ החדשות הוא אחד מההנכסים שלו, והוא משתמש בו כדי לקדם את האינטרסים השונים והמגוונים שלו. אני לא המצאתי את הדעה הזו אלא שאבתי אותה מצפיה בערוץ פרשנות בשם התורכים הצעירים (young turks), שהיה אחד ממשאבי המדיה העצמאיים שצפיתי בהם ביו טיוב בזמן המרוץ  בפריימריס . גם בתקופה ההיא נמנעו ערוצי החדשות העיקריים מלסקר בהרחבה את התופעה המדהימה של תמיכת מיליונים ועצרות ענק של מועמד קשיש מוורמונט שמעיז לכנות  עצמו סוציאליסטי , והפרשנים של אותם ערוצים התרכזו בתקיפתו בגלל שהוא מפריע למסע ההכתרה של של קלינטון שציפתה לגלוש בקלות למינוי הדמוקרטי. מצפיה בתורכים הצעירים הבנתי שקלינטון צפויה להפסיד מול טראמפ והבנתי את זה עוד ביולי.

אבל אם את הקולר לכשלון המדיה האמריקאית ניתן לתלות באג'נדה שלהם הרי שלכשלון המדיה הישראלית צריך לחפש הסברים אחרים. אני נזכר בתחילת מלחמת האזרחים בסוריה. פרשן ערוץ 10 צפה שגורלו של אסד יהיה כגורלו של מוברק והוא יאלץ להכנע ללחץ ההמונים ולהתפטר תוך זמן קצר. תפשתי את ראשי בידי כי הבנתי שלפרשן לעניני המזרח התיכון בערוץ 10 אין צל של מושג בסוריה ובדרך שבה השיגה משפחת אסד שליטה בה תוך כינון קואליציה של מיעוטים ושל אינטרסים. לכל מי שעיניו בראשו היה ברור שקואליציית המיעוטים השלטת בצבא תילחם על קיומה כי אין לה פשוט אופציה של הפסד. מצריים היא מדינה הומוגנית , עם מיעוט קופטי לא גדול , ועם תודעה לאומית מצרית שנוצרה וטופחה עוד מאמצע המאה ה19 והיא מסתמכת גם על העבר העתיק שלה. כל זה לא קיים בסוריה, שהיא המצאה של הסכמי סייקס פיקו שחילקו את המזרח התיכון באופן שתאם את האינטרסים של צרפת ובריטניה באותה תקופה. הפרשן של ערוץ 10 ממשיך כמובן בתפקידו וכך ימשיכו כל אותם פרשנים ומומחים ,שהלעיטו אותנו בשטויות במהלך הקמפיין האחרון, כשהם מתעלמים ומזלזלים בתופעות המדהימות של מסעי סנדרס וטראמפ.

היום מלאה המדיה בתחזיות וניתוחים לגבי המינויים והמשך שלטונו של טראמפ. ברור לגמרי שכל אותן תחזיות אינן אלא ניחושים מלומדים של אנשים שלא מבינים ולא מכירים את המעגל הפנימי ואת הדרך שבה טראמפ מקבל החלטות. טראמפ הוא אדם שונה לגמרי מכל הנשיאים שקדמו לו לפחות בתקופה המודרנית. קודם כל כי הוא מנהל . לאנשים שהגיעו לכס הנשיאות בתקופה המודרנית לא היה  ניסיון מוקדם  בניהול של עסקים מורכבים. ברוב המאה העשרים עד לניקסון הם היו פוליטיקאים שגדלו בוושינגטון, ומאז ניקסון הם היו פוליטיקאים מקומיים שהגיעו לוושינגטון נישאים על סיסמא פומבית של שינוי עיר הבירה, אבל בעצם מונעים על ידי אינטרסים וכסף של תומכים ניסתרים יותר ופחות שהמועמד לנשיאות , ובמקרה של הצלחה הנשיא, היה כלי לטיפוח האינטרסים שלהם בעיר. ג'ורג' בוש האב הגיע לתפקידו עם ניסיון עשיר כפקיד בכיר וסגן נשיא בממשלים רפובליקאים קודמים. בולט לרעה ברשימה הזו הוא ברק אובמה שנבחר לתפקידו לאחר שרות של ארבע שנים בלבד בסנט של ארצות הברית כשהוא חסר ניסיון לגמרי בניהול וגם לא בממשל של מערכות מורכבות ועתירות כוח אדם, ביוקרטיה ואינטרסים. גם אני הסתנוורתי מברק אובמה, אבל הבחנתי בחולשה הזו שלו, וקיויתי שהוא יפצה עליה תוך שימוש ביכולות הרטוריות יוצאות הדופן שלו כדי להמשיך ולגייס את האומה האמריקאית למטרותיו. אבל אובמה העדיף את מנעמי הבית הלבן והפך לנשיא שמצטיין בעיקר בהזדמנויות צילום מדליקות ובהופעות מבודחות מול צוות עיתונאי הבית הלבן. לשיאו השלילי הגיע בזמן מסע הבחירות החלקי לסנאט ולבית הנבחרים ב2010. אובמה הסתגר בבית הלבן , לא השתתף באופן פעיל במסע הבחירות ואיפשר למפלגה הרפובליקאית להביס את הדמוקרטים בקרב וליטול את ההובלה בבית הנבחרים ובהמשך בסנט. יותר מכל ארוע אחר , עיצבו בחירות 2010 את גורל ממשלו של אובמה. המפלגה הרפובליקאית ניצלה את ניצחונה ואת הרוב שלה בבלימה חסרת תקדים של מדיניות הנשיא ושל ניסיונות החקיקה שלו.  בניגוד למסורת האמריקאית של שיתוף פעולה בין נשיא מכהן לקונגרס לעומתי , סירבו הרפובליקאים הפעם לכל שיתוף פעולה עם אובמה ועם היוזמות שלו, והצליחו לבלום את התנופה ויוזמה של ממשלו. אילו השקיע אובמה במסע הבחירות של 2010 את האנרגיה שהשקיע בבחירות 2016 לבחירתה של קלינטון יכול להיות שההסטוריה של ממשלו היתה שונה. עכשיו עם נצחונו של טראמפ יזרקו מרבית השגיו של אובמה לפח האשפה של ההסטוריה.

אבל טראמפ הוא לא רק מנהל של עסקים גדולים אלא גם טייקון וכמו לא מעט טייקונים אחרים ( מקסוול המנוח , מרדוק , סורוס ואחרים שהצלחתי לקרוא דבר מה אודותם ) הוא נזקק למעט שינה ויש לו יכולת עבודה של יומיים ויותר רצופים. העדויות על יכולות העבודה שלו מבצבים בראיונות של עוזריו וביחוד של מנהלת מסע הבחירות שלו , אישה מרשימה מאוד בשם קליאן קונווי. עדות לכושר העבודה הלא נלאה שלו ראינו במסע הבחירות האינטנסיבי שניהל. בתחילת מסע הבחירות הוא הופיע פעמיים ביום בפני קהל של עשרות אלפי אנשים , לרוב ללא הכנה , ובתחילת המסע גם בלי טלמפרומפטר. בשבוע האחרון של המסע הוא הופיע חמש שש פעמים ביום כשהוא טס אלפי קילומטרים בין עצרת אחת לשניה. למסע בחירות אמריקאי יש גם אספקט של סדרת גבוש צהלית. בסידרה כזו עוברים המועמדים בפרק זמן קצר ומתיש  סדרה ארוכה של מבחנים פיזיים ונפשיים קשים שמביאים אותם אל מעבר לסף יכולתם. כל זה לעיניהם הבוחנות של בוחנים, שצופים, מדרגים ולבסוף בוחרים אותם. למסע בחירות לנשיאות יש גם אופי של סדרת גבוש כזו. במשך שנה וחצי מתישות עוברים המתמודדים את ארצות הברית לאורכה ורוחבה , מופיעים מאות פעמים בפני קהלים שונים , נחשפים למדיה ונאלצים להתמודד עם לא מעט משברים וארועים לא צפויים. במסע בחירות כזה מפגינים המתמודדים את יכולתם לכהן בתפקיד התובעני ביותר בעולם. טראמם עבר את המבחנים האלו בהצלחה רבה. הוא עבד ללא לאות במהלך הפריימריס לכל אורכה ורוחבה של ארצות הברית כשהוא מביס 17 מתמודדים מבחירי ויקירי המפלגה הרפובליקאית ולבסוף גם מול הממסד הרפובליקאי, שנזעק מאוחר מדי לנסות לעצור אותו. הוא המתמודד בהצלחה עם כל הזבל והרפש שהטילו בו 17 המתמודדים האלו והטיל בהם מצידו ערמות זבל ורפש שהטביעו אותם לבסוף. החל מאוגוסט הוא הופיע ללא לאות במדינות המפתח , מתמודד עם כל מטעני הצד  שפוצצו כנגדו הדמוקרטים ( פרשת הקפטן המוסלמי , וקלטת הסקס) וממשיך ללא לאות מעצרת אחת לשניה כשהוא מחדד את המסרים העיקריים שלו – שחיתות , משרות , והגירה.  במהלך מסע הבחירות החליף את הצוות המנהל שלו שלוש פעמים כשלא היה מרוצה מתפקודו והמשיך כנגד כל הסכויים וכנגד רוב הממסד ברפובליקאי (!!) עד לניצחון , שהפרשנים קוראים לו מפתיע. אסור לשכוח שאחד האלמנטים שעזרו לטראמפ לעמוד בסדר החיים הטובעני הזה היתה האפשרות שלו להמשיך ולחיות בתוך הבועה הנוחה שהוא מכיר ואוהב. הוא טס כל הזמן במטוסו הפרטי שהוא רגיל אליו והתעקש לחזור מדי לילה בטיסה חזרה לביתו המוכר במגדלי טראמפ בניו יורק. נראה שהמעבר לבית הלבן יהיה קשה מאוד לטראמפ והחיים בו יאלצו אותו קרוב לוודאי לרדת ברמת החיים לה הורגל מילדותו. מסתובבות אכן שמועות באמריקה שטראמפ ימשיך להתגורר בביתו בניו יורק גם במהלך כהונתו. איני מכיר לאשורו את החוק האמריקאי אבל נראה לי שבתקופה המודרנית לא היה נשיא שהמגורים בבית הלבן היוו מבחינתו ירידה ברמת החיים. אבל חשוב יהיה לאמריקאים לאפשר לו לתפקד באותה סביבה בה הוא נמצא במיטבו.

כל הסימנים מעידים שטראמפ ימשיך בהצגת היחיד שלו גם במהלך נשיאותו. רק אתמול עשה ארגון מחדש ( חסר תקדים ) של צוות החלפת השלטון שלו. כל הנסיונות לנתח ולחזות את צעדיו גובלים כרגע בניחוש.  אני למשל מנחש, שהצוות הבכיר  יכלול את מנהלת מסע הבחירות שלו קליאן קונווי. היא הרשימה אותי מאוד  בראיונות הטלוויזיה  ,בהם בין השאר  היתה האישיות היחידה  שחזתה בבטחון ניצחונן של טראמפ לאור המספרים שיש ברשותה. היא צדקה. הימין הישראלי הזדרז לחגוג את ניצחון טראמפ  תוך שהוא מסתמך על כמה הערות שפיזרו כמה עוזרים יהודים שלו , אנשי ימין מן הסתם ,שבתוקף תפקידם נפגשים איתו אולי  פעם בשבוע שבועיים , ועל כמה משפטים שאמר במהלך מסע הבחירות. הם הסיקו שטראמפ יאפשר המשך הבניה הפרועה בשטחים ולא ינסה לכפות פתרון של הסכסוך . אתמול כבר שינה הנשיא הנבחר את הטון כשהכריז שהוא מעניין להגיע להסכם אולטימטיבי  בשביל האנושות. אין ספק שמצב הרוח בימין ירד קצת. אסור גם לשכוח שאת הפינוי מגוש קטיף ביצעה ישראל בתקופת שלטונו של נשיא רפובליקאי. ולנו לא נותר אלא להמתין , בפה קצת פעור , לבאות.

                                                                                                 13 לנובמבר 2016

הערה על שורשי האנטישמיות

                                       הערה על שורשי האנטישמיות

בד"כ אני כותב כשאני נמצא ברמת משוכנעות גבוהה אך הפעם אני די חורג ממנהגי וכותב על נושא שבטח עוד אעמיק בו. קראתי בימים האחרונים את סיפרו של ההיסטוריון הדגול אנרי  פירן  "מוחמד וקרל" ( Henri Pirenne – Moammed and Charlemagne ) . אנרי פירן פורש בספר הזה בתמציתיות את התיזה שלו, תיזה ששינתה את ההשקפה ההסטורית לגבי התמוטטות האימפריה הרומית ותחילת ימי הביניים. פירן טוען שביטול מוסד הקיסרות במערב לא היה מאורע טראומטי כפי שתואר בהיסטוריה עד ימיו.  זו תיארה הסתערות של נחשולי ברברים ששרפו ורמסו כל מה שניקרה בדרכם ואילו התזה שלו טוענת שזו היתה התפתחות חברתית פוליטית שנמשכה כמה מאות שנים . מוקד האימפריה עבר במהלך אותם שנים מזרחה , לבירה החדשה קונסטנטיפול , והתפתחות זו אפשרה לגנרלים רומיים לנהל מדיניות מקומית שבמסגרתה הם הזמינו שבטים ברברים שגרו מעבר לגבול של האמיפריה ( קו דנובה ריין ) לנוע ולהתיישב בתוך  שטחי  האימפריה המערבית, הן כדי להסיר מהם את הלחץ ההגנתי שהיה כרוך בחסימתם, והן כדי לנצל את מאגרי כוח האדם לגיוס חיילים לצבאם. מותו של הקיסר הרומי האחרון בשנת 476 והקמת המדינות הברבריות לא חוללה שינוי של ממש בחיי התושבים ולא ארעה כל טראומה ברחבי המערב. ואולי להפך.  פירן מבסס את התזה הזו על עדויות רבות למסחר תוסס ופריחה כלכלית ששררה במרחבים המערבים של האימפריה אחרי התמוטטותה. הוא מאפיין את האימפריה הרומית ככציביליזציה ים תיכונית, שהים הוא מוקדה והיא מתבססת על מעבר חופשי של סחורות ואנשים דרכו. העולם הזה המשיך לתפקד במשך שתי המאות שחלפו מאז נפילת האימפריה המערבית  תודות לשליטה של הצי הביזנטי במרחביו. הטראומה האמיתית החלה לאחר הכבוש המוסלמי של חופיו המזרחיים והדרומיים של הים התיכון , כבוש ספרד ומסעות מלחמה שניהלו הכובשים האסלמיים באזורי החוף של צרפת של ימינו. המצב החדש הביא להרס ערי הנמל בחלקו הצפוני מערבי של הים התיכון גרם להפרעות ולהפסקת תפקודו של הים התיכון כמתווך בין אירופה לאסיה ואפריקה ולהריסת המסחר שעליו התבססה הציביליזציה הים התיכונית . מוקד הציבליזציה והשלטון שהיה מרוכז לחופיו של הים עבר צפונה ובא לידי ביטוי בהקמת האימפריה הקרולינגית שגרעינה ומייסדיה היו משפחה של חוואים שמוצאה מבלגיה של ימינו. שלמה נאמן בספרו "ימי הביניים" מכנה תופעה זו כיצירה של זירה היסטורית חדשה – אירופה.

התמוטטות האימפריה הרומית וימי הביניים המוקדמים הם נושא הסטורי מרתק אבל מה שמשך יותר את תשומת לבי בספרו של פירן היה האיזכור של העם היהודי. פירן דן בהם כעדה שתהבלטה  מאוד בחיי המסחר של ימי הביניים המוקדמים ואחד התחומים שבלטה בהם היה המסחר בעבדים. כשאנחנו חושבים על סחר עבדים אנו חושבים על אפריקאים שחורי עור שמובלים באוניות צפופות , בתנאים תת אנושיים לעבודה במטעים של אמריקה הצפונית. ( ראוי לציין שגם בזירה הזו מוזכרים סוחרים יהודים בולטים , אבל נושא זה לא קשור לזירתנו). אבל סחר בעבדים היה נפוץ ברחבי העולם העתיק וברחבי האימפריה הרומית והמשיך לשגשג גם אחרי פירוקה. אבל בניגוד לאינטואיציות המודרניות שלנו כוון הסחר היה הפוך מאירופה לאסיה ואפריקה. השבטים הברברים ששכנו מעבר לגבולות האימפריה ( כאמור קו הדנובה ריין ) היו המקור השופע של כוח אדם שהיה נחוץ ברחבי האימפריה בחלקים האירופיים שלה אבל גם בחלקים האפריקאיים והמזרח תיכונים שלה. עבדים היו כוח עבודה מצוין והם נסחרו במחירים גבוהים והסבו לסוחרים בהם רווחים עצומים. אבל לא רק בכוח אדם חשקו תושביה כהי העור של אפריקה ומספוטמיה. ליבם יצא גם לשערן הזהוב ולעינייהן התכולות של בנות השבטים הסלביים והגרמניים ואלו נמכרו  כשפחות במחירים גבוהים. לאחר הפיכת הנצרות לדת הרשמית של האימפריה נאסר המסחר בעבדים נוצרים ( אני מאמין שאיסור זה היה אחד הזרזים להתנצרותם של השבטים הברברים) ועם הזמן התדלדל המקור השופע הזה של כוח אדם. לטענתו של פירן ,  היהודים הצליחו להמשיך לסחור בעבדים אירופים גם מול העולם המוסלמי שהמשיך לחשוק בסחורה הזהובה , ובמקרים שלא הצליחו להשיג ברברים לא בחלו גם בחטיפת ילדים נוצרים ומכירתם לעבדות. הנקודה הזו הקפיצה אותי , כי אם היא נכונה היא יכולה להסביר את היווצרותה של עלילת הדם . אנו נוטים ליחס את עלילת הדם לשנאה התהומית של העולם הנוצרי את היהדות ומסתמכים על העובדה שאין , ולא היה בהלכה היהודית שום ציווי שמחייב או מאשר שימוש בדם של אדם במהלך טיקסי הפסח. אבל אם אכן היהודים בלטו במסחר האכזרי בעבדים שהתנהל בשנים הפורמטיביות של הנצרות , ואם המסחר שלהם התמקד באוכלוסיה שהפכה מאוחר יותר למרכיב המשמעותי של האוכלוסיה הקתולית בעולם הרי שעלינו על עובדה שיכולה להסביר את השנאה  בכלל ואת עלילת הדם בפרט.

אנרי פירן פעל בשליש הראשון של המאה העשרים ( נפטר ב1935 ). הוא לא היה ההסטוריון היחיד שכתב על סחר העבדים היהודי. נתקלתי גקם בשמו של הסטוריון שוייצרי בשם אדם מץ (Adam Metz) שכתב על הנושא באותה תקופה וכנראה שהיו גם נוספים. איני מכיר את הביוגרפיה של ההסטוריונים האלו אבל אנו יודעים שבשליש הראשון של המאה ה20 האנטישמיות היתה נרחבת ולגיטימית ויכול להיות שההסטוריונים האלו לקו בה וזו השפיעה על דעותיהם ומחקרם ההסטורי. הנושא הזה מן הסתם ימשיך להעסיק  ולעניין אותי. בשנים האחרונות פרסם ההסטוריון הירושלמי מיכאל טוך  ספר על ההסטוריה הכלכלית של יהודי אירופה ( Michael Toch – The Economic History of European Jews) שבו הוא עוסק בסוגיה הזו אבל הספר הזה עולה יותר מ200 דולר וקצת קשה להשיג אותו בסיפריות.  אני אמשיך לעסוק בנושא הזה ומן הסתם אמשיך לכתוב עליו.

למה להצביע עבור טראמפ

ההתנגדות לדונאלד טראמפ שחוצה את כל אמצעי התקשורת הממסדיים האמריקאיים , ובעקבותיהם את הישראלים , היא חריפה כל כך עד שהם השילו מעל עורם את כל סימני ההסוואה של נייטרליות, שבהם הם נוהגים להתהדר ושמעניקה לדיווחים שלהם את הסמכותיות שלה. ועדיין דונלד טראמפ הוא הדמות הפוליטית המרתקת ביותר וואולי גם החשובה ביותר מאז עידן דונלד רייגן.  כבר עכשיו יש באמתחתו הישג פוליטי נדיר של ניתוץ המורשת הרעה של אותו נשיא ששכנע את המצביעים שלו להאמין באידיאולוגיה כלכלית שבאה לרושש אותם ולהעביר את רכושם לידם של מעטים. תחת הכסוי של מורשת ריגן התרחשה העברת הרכוש הגדולה בהיסטוריה של הקפיטליזם מידם של רבים לידם של מעטים. הדרך שבה רמס טראמפ את משפחת בוש שעמדה להמליך נשיא שלישי על אמריקה היתה מבריקה ומדהימה בפשטותה. טראמפ פשוט הטיח בהם את האמת בפרצוף ובשידור חי.

אי אפשר לכתוב על טראמפ מבלי להיזכר בצער במסע הבחירות של ברני סאנדרס. אחת מתוצאות הלוואי של המסע הזה מבחינתי, הייתה לחשוב שנית בעיניים מפוכחות על משפחת קלינטון.  תמיד קיבלתי את הטענה, שההאשמות המוטחות בה הן מסע רדיפה פוליטי , אבל אחרי שקראתי שוב את הביוגרפיה הפוליטית שלה ושל בעלה הבנתי שהטענה הזו היתה מסך עשן סמיך, שבא להסתיר את עומק השחיתות ומגוון הארועים התמוהים שמלווים את הקריירה של בני הזוג מלכתחילה. בני הזוג שייכים לזן הפוליטיקאים שמצליחים תמיד לחמוק מאישום בגלל שמסמך או עדות שהיתה אמורה להיות ברשותם הולכים פתאום לאבוד ( ראה פרשת טרוולגייט למשל). גם עכשיו מתברר שקלינטון מחקה כ30000 מיילים משרת המיילים הפרטי שלה ממש ביום שבו הוכרזה חקירה והיא הייתה אמורה להעביר אותם לידי הרשויות החוקרות. בחודשים האחרונים מודלפים אימיילים שנגנבו מן הארכיב של המפלגה הדמוקרטית. המיילים האלו כבר גרמו נזק ניכר לממסד הדמוקרטי והכריחו את יו"ר המפלגה ובת בריתה של קלינטון להתפטר מתפקידה. המדליף הראשי ג'וליאן אסאנג' מאיים לפרסם מיילים מביכים על קלינטון באוקטובר , ממש לפני הבחירות. גם עכשיו נשלף הטריק הישן והיעיל בידי קלינטון ותומכיה והם מאשימים את רוסיה שהיא זו שפרצה למחשבי המפלגה הדמוקרטית והעבירה את המסמכים לידיו של אסנאג'. מדובר בתאוריית קונספירציה של ממש כי אין בידיהם שום עדות ממשית לכך שהטענה הזו היא אמת. אבל ההאשמה הזו באה לעשות  את מה שעשתה הטענה הישנה בדבר מסע רדיפה פוליטי. היא מסיטה את הוכוח מן העיקר , העדויות על הילארי קלינטון , אל הטפל , איך הושגו העדויות.

אבל מעבר לשחיתות של קלינטון והממסד הדמוקרטי קיימות סיבות רבות להצבעה עבור טראמפ. זכיתו בתפקיד תגדיל מאוד את הסכוי שהמפלגה הרפובליקאית תשתנה ותחזור לערכים של שמרנות מתונה, שאיפיינו אותה בשנות החמישים. טראמפ התרפק לא פעם על תקופת נשיאותו של אייזהאור ואפילו , שומו שמיים , הזכיר בנאום בכנסיה שחורה במישיגן את העובדה שלינקולן היה רפובליקאי.  טראמפ , בזכות עושרו ובזכות העובדה שהוא מממן את מסע הבחירות ובעצמו ( ובחודשים האחרונים ממש כמו ברני סנדרס , בעזרת זרם של תרומות קטנות שמגיעות דרך האינטרנט ) יהיה  נשיא עצמאי שלא נשלט על ידי המממנים העשירים שלו. נדמה לי שמאז ריצ'רד ניקסון לא היה באמריקה נשיא עצמאי. נכון שפוליטיקה היא עסק יקר ומאחורי כל מועמד בוודאי מאחורי ניקסון וג'ונסון עמדו אנשים , משפחות, ואינטרסים כספיים שממנו את דרכם הפוליטית אבל אם נסתכל על אייזנהאור , קנדי , ג'ונסון וניקסון נראה אנשים שהגיעו לנשיאות עם רקורד ציבורי ועוצמה פוליטית גדולה ועצמאית. היבחרם ( מינוי במיקרה של ג'ונסון ) לנשיאות רק הגדילה את עוצמתם ואת העצמאות הפוליטית שלהם. בוודאי שכולם לקחו בחשבון את האינטרסים של הגופים הכלכליים שתמכו בהם, אבל אלו לא שלטו בהם. מאז ג'ימי קרטר בוחרת אמריקה בנשיאים חסרי רקורד והכרות כלל אמריקאית. כולם , למעט ג'ורג' בוש האב ,  פוליטיקאים מקומיים אנונימיים לציבור האמריקאי הכולל וזכו לחשיפה רחבה ראשונה רק במסע הבחירות שלהם. הם היו תלויים ונשארו תלויים בגורמים שהריצו אותם לנשיאות גם כשזכו בתפקיד.

למסע בחירות אמריקאי יש גם אספקט שמזכיר מסע גבוש ליחידה מובחרת בצהל. הוא ארוך מאוד  (כשנה וחצי ) מתיש ומציב את המועמדים מדי פעם מול מצבים בעיות משברים והפתעות. הצבור האמריקאי , ממש כמו סגל הבחינה הצהלי, בוחן אותם מהצד ומתרשם מיכולתם לנהל את המדינה. טראמפ עובר עד עכשיו את הבחינה הזו בציון גבוה. אין ספק שהוא מנהל את מסע הבחירות שלו בעצמו , קובע את המסרים , קובע את הטון, מאלתר ומשנה במידת הצורך. עד היום טלטל והחליף את הצוות הבכיר שלו שלוש פעמים כשלא היה מרוצה מן התוצאות. הוא משאיר רושם של מנהל מבטן ומלידה, שיודע לכוון לנהל ולהנהיג את הצוות שלו. מסע הבחירות שלו הוא ארוך מאוד ומתיש מאוד. בניגוד ליריבתו שכמעט אינה יוצאת לצבור , הוא מופיע כמה פעמים בשבוע בעצרות מול עשרות אלפי אנשים והתעקש במשך זמן רב לדבר בלי טלמפרומפטר. גם היום הוא לא נעזר בו ברוב העצרות שלו. תשובותיו הן ספונטניות ומעידות על מחשבה מהירה וזריזות. הוא משאיר  את הרושם שהוא יוכל להכנס לחדר אחד עם פוטין ולצאת משם עם תוצאות.אגב ,  כשהוא מדבר על מדיניות חוץ טראמפ מציג את עצמו בהצלחה כנושא ונותן מוצלח, שמעדיף תמיד את דרך המשא ומתן כדי להגיע לתוצאות, בניגוד ליריבתו שהוכיחה עד כמה היא "חובבת הדק" בהחלטות הכושלות שלה בנושאי עיראק ולוב.

אבל ההישג העיקרי של טראמפ ( בעזרת ברני סנדרס ) הוא בקביעת האג'נדה של מערכת הבחירות. בניגוד למערכות אחרות המערכה הזו לא מתמקדת בנושאי משפחה, אמונה, או צבע עור אלא מתמקדת באותה אוכלוסיה מתרחבת והולכת של אמריקאים שמורשת ריגן השאירה מאחור. הוא מדבר על אלו שאבדו את מקומות העבודה שלהם בגלל הגלובליזם, על אלו שמשכורתם ירדה , על אלו שרכושם אבד , על המערכת הפוליטית המושחתת ,על דעיכת אמריקה היצרנית, על התחמקות החברות הגדולות ממיסים  ועל המהגרים הבלתי חוקיים  שדוחקים אמריקאים ממקומות העבודה שלהם ומורידים את שכר העבודה במישרות הנמוכות, ועל התשתיות הקורסות בגלל תת השקעה ב45 השנים האחרונות. אלו הן בעיות שהממסד הפוליטי האמריקאי ניסה לגלגל אל מתחת לשטיח והוא וברני חשפו אותן לאור השמש ומיקדו אליהם את מערכת הבחירות. יש לטראמפ עמדה משונה בנושא ההתחממות הגלובלית ואני מקווה שאם יבחר לא יפגע בגל המתעורר והולך בארצות הברית של שימוש באנרגית השמש ליצור חשמל או במגבלות על זיהום. אבל פרט לנקודה החשובה הזו כשלעצמה , נראה לי שלטראמפ יש פוטנציאל להיות נשיא מוצלח .

הירהורים על כסף

                                                הירהורים על כסף

                                                    דוד קרמף

ב2008 התמוטטה מערכת הבנקאות האמריקאית ואיימה לסחוף את הכלכלה האמריקאית והעולמית למשבר בנוסח משבר שנות השלושים. בראש הבנק המרכזי של ארצות הברית עמד אז יהודי בשם בן ברננקי, שחקר במהלך התקופה האקדמית של חייו התרסקות שנות השלושים במאה הקודמת והסיק ממחקריו שתרופה למשבר מעין זה היא שפיכת כמויות אין סופיות של כסף למוסדות הפיננסים ולשווקים. הוא מתאר את השיטה באופן ציורי כהליקופטר שמסתובב מעל שמי וול סטריט ושופך כסף על השוק. כשהכה הרעם בתקופת כהונתו,   נהג בדיוק כך. הוא הוריד את הריבית במהירות לרמה אפסית , פתח עבור ההבנקים חלונות נזילות דרכם יכלו ללות מהבנק המרכזי בקלות כמויות גדולות של כסף, ותקופה ארוכה גם רכש בסכומי עתק  אגחים ממשלתיות אמריקאיות. מדפסת הכסף של בן ברננקי השיגה את מבוקשה. התמוטטות נעצרה וכיום כשמונה שנים לאחר המשבר נמצאים מדדי המניות והאגחים ברמות שיא , וגם הפעילות הראלית בכלכלה האמריקאית מספקת מספרים מרשימים של תעסוקה ופעילות. אבל המספרים המרשימים האלו לא מצליחים להרשים את הבוחר האמריקאי, שנמצא בתזזית ומביע את חוסר שביעות רצונו בתמיכה במועמדים ובעמדות, שנחשבו קיצוניות וחסרות סכוי באמריקה אך  רק לפני כמה שנים. האמון של האמריקאים במוסדות שמנהלים ומסדירים את חייהם ספג מהלומה וזו מתבטאת בנטיות הפוליטיות שלהם. אחד המוסדות שספגו מהלומה היה מוסד הכסף. חייהם של האמריקאים , כמו של כולנו , סובבים סביב הכסף וסביב המאמץ להשיגו. פתאום התבררה העובדה כמה מלאכותי הוא כסף הנייר.  שורה של חברות פושטות רגל , ודרכן עובדיהן, מנהליהן, בעלי המניות שלהן והמפקידים בהן , ניצלו, ולאחר מכן זכו לשיגשוג, באמצעות החלטה של פקיד, ששולט על המדפסת שמדפיסה את השטרות הירוקים.  העירעור במעמדו של הכסף הביא לפריחתם של הצעות להחליף אותו. חבר בית נבחרים רפובליקאי, קשיש ושולי במעמדו וכוחו הפוליטי, רון פול, התמודד בפריימריס הרפובליקאי של 2012 בהצלחה ניכרת, ניצח במספר מדינות , סחף אלפי תומכים , צעירים ברובם , לעצרות הבחירות שלו ולקלפיות, אך הוכנע לבסוף על ידי המכבש של הממסד הרפובליקאי, שהחליט לסלק מעל הדרך כל מועמד שעשוי היה להפריע למועמד העדיף שלהם , מיט רומני. אחת מהתופעות המוזרות שארעו במהלך הפריימריס הרפובליקאי היתה העובדה שרון פול , המועמד הזקן, השולי וחסר הסכוי, מצליח לסחוף אלפי מצביעים נלהבים לעצרותיו, ואילו מיט רומני ,מועמד ההנהגה, הופיע בפני אולמות ריקים. רון פול של 2012 בישר במידה רבה את זריחתם של ברני סנדרס ודונלאד טראמפ בשמי הפוליטיקה האמריקאית. הנושא המרכזי במצע הבחירות של רון פול היתה הדרישה לפרק את הבנק המרכזי האמריקאי ולהחזיר את ההזהב   כמטבע הסטנדרטי של ארצות הברית .תכונתו החשובה של הזהב היא שעד היום אף  אחד עוד לא יודע ליצר אותו יש מאין. גם המטבע הוירטואלי ביטקוין זכה להצלחה בלתי רגילה ברחבי  העולם. ביטקוין הוא מטבע וירטואלי, היינו הוא ישות שקיימת ברחבי הרשת, ובעליו יכול לעקוב אחריו ולהעבירו למחזיק אחר באמצעות תוכנה שמותכנת אצלו במחשב. תכונתו החשובה לעניינו היא שתהליך יצור של ביטקוין חדש , יש מאין , כרוכה בהשקעת משאבי מחשב. כלומר תוכנת מחשב אמורה לרוץ זמן מסוים עד שנוצר , או נכרה , ביטקוין חדש. תהליך הכרייה הופך קשה יותר ויותר וצורך משאבי מחשב גדלים והולכים, ככל משספר הביטקויינים שניכרו ומסתובבים בשוק כבר גדול. מספר הביטקויינים האפשרי אגב הוא סופי.  תכונתו זו של תהליך הכריה גורמת לכך שכבר היום נדרשים אלו שרוצים לכרות אותו להשקיע משאבי מחשב עצומים , כלומר להפעיל מחשב חזק הרבה זמן , כדי ליצר מטבע חדש. התהליך הזה בא להקשות עד כדי להפוך לבלתי אפשרי את תהליך יצירת כסף יש מאין.

במשחק המונופול של ילדותי היו  שתי תוצאות אפשריות. האחת היתה משחק ארוך רצוף מהפכים ומעבר נכסים בין השחקנים שהפיקו ממנו  ההנאה  במשך זמן רב. התוצאה השניה, שקרתה לא פעם, היתה נצחון מהיר של אחד השחקנים שהצליח בזכות מיומנותו ואו בזכות מזלו הטוב להשתלט על הנכסים הבולטים שיש למונופול להציע ( בילדותי אלו היו רחובות תל אביב או חיפה ) ומשם כבר לא הותיר סכוי למשתתפים האחרים להרים את ראשם. אפשר לחשוב על עוד שני תרחישים תאורטיים . בתרחיש שלוש מופיע שד רע וגונב את כל שטרי הכסף של המשחק. המשחק  נפסק מיד כי בלי כסף אין למשתתפים יכולת לתפקד בו. התרחיש הרביעי הוא הפוך . במקום השד הרע מופיע שד טוב והוא מספק לכל השחקנים כסף ללא הגבלה. קל לראות שגם בתרחיש הרביעי המשחק מאבד מהר מאוד מטעמו. לשחקנים אין מוטיבציה ועניין להמשיך לשחק עבור משאב שהם מקבלים ממנו כמויות אין סופיות. הנאת השחקנים , או במילים אחרות, יעילות המשחק נקבעת על ידי נדירות יחסית של הכסף ואופן חלוקת הרכוש ביניהם. במצב הראשון בו חלוקת הרכוש מעניקה לשחקנים יכולת תפקוד, מצליח המשחק עצמו לתפקד באופן מקסימלי והוא מממש את יעודו ומייצר הנאה ועניין למשתתפים. במצבים האחרים  גוררת חלוקה אחרת של הרכוש לירידה באופטימליות של המשחק, והוא מפסיק ליצר את אותה רמת הנאה שיצר בתרחיש הראשון. ארבעת תרחישי המונופול תואמים למצבים שונים אליהם נכנסת כלכלה של מדינה או של יחידה כלכלית שמתפקדת תחת מטבע אחד. התרחיש הראשון הוא האופטימלי. לשחקנים יש  רכוש שמגיע אליהם במגוון דרכים וזה מאפשר להם לתפקד.  יש בהם אופטימיות בסיסית שחוזה עתיד טוב יותר להם ולמשפחתם באם הם יצליחו בשדה הכלכלי שמקיף אותם וזו דוחפת אותם להקדישת מירב מרצם וכשרונם לפעילות כלכלית. צרוף מאמציהם מגדיל את העושר הקולקטיבי של החברה כולה. המצב התאורטי השני הוא מצב שבו החברה האנושית היתה שרויה לפחות מאז ימי הביניים ועד תחילת ההתישבות בארצות הברית. הקניין , היינו אמצעי היצור , היה נתון בידי מעטים שהורישו אותו לצאציהם. גם הכוח הפוליטי עבר בירושה דרך המסגרת המעמדית שהחזיקה את הפרט ואת צאצאיו בצבת ממנה לא היתה לו לו יכולת להששחרר. חוקי הההורשה המקיפים הביאו לכך שתוך זמן קצר של מספר דורות ההתרכז הכוח הכלכלי וגם הפוליטי בידים של אנשים שלא היו מוכשרים להחזיקו והם ניהלו את רכושם , היינו את רכוש היחידה המדינית, באופן לא אופטימלי. הדרך היחידה לבצע העברת אמצעי היצור לידים ראויות יותר היתה דרך הפעלה של אלימות. ואכן תולדותיה של אירופה עד תחילת הזמן החדש רצופים במלחמות ומאבקים פנימיים אלימים על השלטון.  בהיסטוריה הכלכלית של אירופה בולטים שני ארועים שמטרתם הייתה הוצאת הקניין , אמצעי היצור , מידי מעטים וחלוקתם בין שאר המשתתפים במשחק הכלכלי. הראשון הוא כמובן מהפכת אוקטובר 1917 שהחרימה את הקניין  והפכה אותו לרכוש המדינה היינו החברה כולה. הניסוי לנסות ולשחק במשחק הכלכלה  מבלי להעניק למשתתפיו ז'יטונים  נכשל והתפורר בסוף המאה העשרים. ניסיון הרבה יותר מוצלח התרחש בבריטניה לאחר מלחמת העולם השניה בצורה של מיסי רכוש ונדלן, שאילצו מחזיקי רכוש משכבת האצולה של פעם, למכור נכסי נדלן, שנצברו על ידי משפחתם במשך מאות שנים של שליטה בממלכה.  כספי המס פוזרו על ידי הממשלה דרך התקציב בין שאר אזרחי המדינה  השותפים למשחק הכלכלי בצורה של השקעות בתשתית בחינוך ובבריאות. התרחיש הרביעי , תרחיש השד הטוב, תואם למצבי אינפלציה קיצונית. במצבי אינפלציה , הכסף מאבד את ערכו במהירות, והיחידה הכלכלית מאבדת מיעילותה, כיון שהפרטים מוציאים את האנרגיה העיסקית שלהם על דרכים לשמור על ערך הכסף שנמצא בידם, ותשומת הלב והאנרגיה שהם משקיעים בכך באה על חשבון פעילות כלכלית שיוצרת עושר אמיתי. תרחיש השד הרע , אובדן הכסף מן השוק , מתרחש  בזמן המודרני בעת מפולות בשווקי הכסף. לפתע , לכאורה ללא אזהרה מוקדמת , מתאייד הכסף מן השוק והשחקנים בו מוצאים עצמם ללא יכולת תפקוד. בשנות ה30 אובדן הכסף בשווקים הפיננסים חילחל מהר מאוד לתוך הכלכלה הראלית ויצר מהר מאוד מחסור בכסף , ג'טונים למשחק , בכלכלה האמריקאית כולה. עצירת המשחק הביאה לכמויות מבהילות של אבטלה , היינו של אנשים שלא מסוגלים להמשיך ולשחק את המשחק , ושל עוני שהשתפשט כמחלה ממארת בכל רחבי החברה האמריקאית.  סכנה כזאת עמדה בפיתחה של הכלכלה האמריקאית בזמן המשבר האחרון. אובדנו של הכסף מעקר את יכולת הפרטים להמשיך ןלהשתתף במשחק הכלכלי. באופן ראלי חוסר היכולת הזאת באה לידי ביטוי בפשיטות רגל של פירמות ובאבטלה המונית. אבטלה היא בזבוז כלכלי. אדם שלא עובד אינו רק פוגע בעצמו אלא הוא מהווה אמצעי יצור מושבת. את חשיבות הדפסת הכסף ראינו במשבר הכלכלי שהתרחש ביון. מטעמים שונים החליטה היחידה המדינית הזאת לוותר על המדפסת, ולהסתמך על מדפסת כסף שאינה נמצאת בשליטתה. מסיבות כלשהן , בין באשמתה ובין אם באשמת המצב הגלובלי , אזל הכסף מן השוק היווני והשלטון  מצא עצמו מחוסר יכולת לעשות את מה שעשה בן ברננקי ולשפוך כסף לשוק. התוצאה היתה משבר כלכלי נורא , אבטלה של כחמישים אחוז , ומשבר חברתי קשה שעדיין לא הסתיים.

לכסף הנייר יש כמה מחלות שהבולטת ביותר היא האינפלציה שגורמת לו לאבד מערכו כלומר כמות המוצרים שניתנת לרכישה בעד אותו סכום  קטנה ופוחתת. אינפלציה היתה מחלה שתקפה כלכלות לא מעטות במהלך ההיסטוריה. במאה ה16 ירד ערכו של הזהב בספרד בגלל כמויות הזהב העצומות שהציפו ארץ זו מהיבשת החדשה – אמריקה. ירידת הערך הזו רוששה את מעמד הביניים הספרדי שנהג לחסוך בזהב אותו הטמין בביתו. האימפריה העותומנית לקתה במחלה קשה זו במאות ה18 – 19 . בתקופה הזו החלה האימפריה לאבד את נכסיה בארצות הבלקן, ובין השאר אבדה את מכרות מתכת הכסף ששימשו אותה להטבעת מטבעות. האוצר העותומני ניסה להיתחכם ולההחליף חלק ממהמתכת הנדירה במתכות זולות יותר , אך השוק גילה זאת והוריד במהירות את הערך של המטבע החדש. כולנו מכירים את האינפלציה הרצחנית שהשתוללה בגרמניה בשנות ה20. אך ההתפרצות המשמעותית ביותר של המחלה התחוללה בארצות הברית באמצע שנות השיבעים לאחר שמפיקות הנפט הצליחו להעלות אז ,באמצעות התאגדות בקרטל, את מחירו פי 4. מה שהפך את התתפרצות הזו למשמעותית עבורנו היתה העובדה, שאז הוצעה תרופה למחלה . התרופה היתה חלק מאסכולה כלכלית שנודעת  בשם אסכולת המונטריזם. היא גורסת שממשלה צריכה לסלק את ידיה מן השוק הפרטי ולא ליזום בו שום פעילות כלכלית , פרט לפעילות רגולטיבית שגם היא אמורה להיות מצומצמת מאוד. הכלי הלגיטימי היחידי שמצוי בידי השלטון כדי לבלום או להאיץ פעילות כלכלית היא  הריבית שמסורה בידיו אישיות לא פוליטית בדמות נגיד הבנק המרכזי. זה אמור להעלות את הריבית בתקופת אינפלציה ולהוריד אותה אם מסתמן מיתון. נגיד הבנק האמריקאי אז , פול וולקר , קיבל את הרעיון והעלה את הריבית האמריקאית עד שזו הגיעה בשיאה ל18 אחוז. התרופה אכן עבדה. הכלכלה האמריקאית התאוששה בשנות השמונים , האינפלציה ירדה והצמיחה הכלכלית הרקיעה שחקים.  משמעות של צמיחה כלכלית היא התעשרות של הפרטים ושל היחידה הכלכלית כולה.   התברר שהריבית היא כלי נשק חזק במלחמה נגד אינפלציה. מאז שנים אלו החל תור הזהב של  נגידי הבנק המרכזי.  הם קיבלו מעמד ועצמאות שמזכירים את המעמד לו זוכים שופטים עליונים. הפוליטיקאים מקבלים בהכנעה את החלטתיהם ונמנעים להתערב בהם. ההבדל היחידי בדמוקרטיות המערביות בין נגיד בנק לבין שופט עליון היא שהנגיד מתמנה  לתקופת זמן קצובה , בניגוד לשופטים עליונים שמקבלים מינוי עד לפרישתם.

ההיסטוריה מוכיחה שנגיד הבנק מצליח כשהוא נקרא לתפקד כשד רע. העלאות ריבית מייקרות את הכסף , הופכות את השגתו לקשה יותר,למעשה שואבות אותו מן השוק, ומצליחות להרגיע את הכלכלה ולעצור את האינפלציה. בתנאים של ריבית גבוהה נכונות השחקנים להשקיע או להוציא כסף יורדת במהרות.  הכדאיות שבלקיחת הלוואה למטרות השקעה יורדת מאוד מצד אחד ואילו בעלי עודפי הכסף מעדיפים  להחנות אותו בבנק בחיסכון כדאי. הצלחתו של הנגיד כשד טוב כבר שנויה במחלוקת. בדומה למשחק המונופול הדימיוני  הזרמת כסף על ידי הורדת ריבית ושיווק כסף זול לבנקים  לשוק הפיננסי מצליחה למנוע התרסקות  שוק המניות. בהינתן כסף בשוק חוזרים השחקנים לתפקד , מעירים אותו ומסירים את ענן הפחד שמשתרר מעל הכלכלה כולה, כשהבורסה קורסת.  אבל ההיסטוריה מראה שהשפעת הורדת הריבית  היא מוגבלת. הכלכלה , זירת המשחק העיקרי של רוב האזרחים , מתקשה לחזור ולצמוח. יפן מנסה כבר קרוב לשלושים שנה, ללא הצלחה, להחלץ ממשבר כלכלי שנגרמה שם בעקבות פקיעת בועת נדלן ומניות. למרות ריבית נמוכה מאוד ששוררת שם כבר כמה עשורים הכלכלה היפנית מתקשה להתאושש ולצמוח , כלומר מתקשה ליצר עושר חדש לחלוקה בין האזרחים. העובדות לכאורה שונות בעקבות משבר 2008. כלכלות המערב מראות מספרים יפים מאוד. הבורסות בארה"ה שוברות שיאים דימיוניים וגם האבטלה ירדה לרמות נמוכות. אבל הבוחר האמריקאי מראה סימנים ברורים של חוסר נחת שבאים לידי ביטוי בנכונותו  לתמוך בפוליטיקאים שמציעים שינויים דרסטיים בדרכה הכלכלית והפוליטית של ארצות הברית. גם באירופה נמשך משבר כלכלי חברתי נרחב למרות הורדות הריבית הנרחבות. בצרפת  חזינו בקיץ האחרון בהפגנות ענק כנגד חוקי עבודה חדשים שרק ארועי הטרור בפריז ובניס הסיטו מהם את תשומת הלב הצבורית. פריז של 2016 הזכירה מאוד את פריז של שנות השישים והייתה כפסע ממרי אזרחי כולל. אינדיקטורים שונים כמו השפל בסחר העולמי שבא לידי בטוי במחירים נמוכים של מניות חברות הספנות והשפל במכירת מטוסי המטען מעידים שהכלכלה העולמית עדיין לא התאוששה למרות שהיא מצויה תחת אוהל חמצן של ריבית נמוכה כבר שמונה שנים. יש רושם שמדי החום שתוקעים הכלכלנים לפיות הכלכלה מייצרים מספרים לא נכונים. אחוז האבטלה בארה"ב נמצא בשפל היסטורי אבל אסור לשכוח שיש הבדל עצום בין משרה שיוצרה בארה"ב בשנות השישים למשרות שמיוצרות היום. המשרות אז נוצרו בחברה תעשייתית שהשקיעה בעובדיה כדי ליצור להם מיומנות והתאמצה לא לאבד אותם. רבים מהעובדים בארה"ב היו מאוגדים אז באיגודי עובדים שניצלו את כוחם הקולקטיבי כדי למנוע פיטורים שרירותיים , ולהשיג שכר טוב לחבריהם. המישרות של ימינו נוצרות בחברה של שירותים . הן מציעות שכר נמוך ולא דורשות כישורים גבוהים כך שעזיבת עובד אינה מהווה טראומה לעסק שמעסיק אותו. המשרות הללו גם אינן מיצרות לעובד נכס תעסוקתי של ניסיון ומיומנות שאותן יוכל לנצל בעבודות הבאות שלו. הן למעשה מייצרות לו אפשרות להישרדות יום יומית אבל לא מבטיחות לו בסיס ראוי לקיום ושגשוג לאורך שנים.  תוצאת הלוואי של התהליך הזה היא חוסר נחת גובר והולך של המצביע האמריקאי והתערערות הקרקע מתחת לרגלי החברה האמריקאית שפי שהכרנו אותה במאה העשרים למרות המספרים המרשימים שהכלכלה הזו מיצרת היום.

במודל הדמיוני שלנו , משחק המונופול , הנחנו שהשד הטוב מחלק מחדש כסף בין כל השחקנים ומעורר בהם בכך מחדש את ההנאה מן המשחק. במשחק האמיתי של 2008 חילק הנגיד את כספו דרך מספר שחקנים מוגבל , המוסדות הפיננסים הוותיקים. אלו אכן התאוששו וגררו אחריהם את התלויים בהם לחוף מבטחים. העזרה של ברננקי חילצה את הבנקים אבל פסחה על לוקחי ההלוואות . אלו פשטו רגל, ויתרו על ביתם ונאלצו להתחיל את חייהם מחדש. אחת הביקורות שהוטחה בנגיד הבנק היתה ,שעדיף להפנות זרמי הכסף לאותם מיליונים שמצאו עצמם פושטי רגל ולא למוסדות הפיננסים המוכרים. לפושטי הרגל היתה ניתנת האופציה לנצל את הכסף כדי להחזיר את החוב  ולהמשיך ולהשתתף במשחק הכלכלי במקום להיזרק לשולי הדרך חסרי כול , נאלצים לאתחל את חייהם מחדש חסרי רכוש. הביקורת הזו הושמעה בעבר בשוליים הפוליטיים כלכלים בארצות הברית. אבל כמו שאנו רואים במערכת הבחירות הנוכחית – השוליים הופכים במהירות להיות מרכז.  התוצאה של הזרמת ברננקי היתה שאותם מוסדות ואנשים שהובילו את כלכלת ארצות הברית למידרון הצליחו למעשה  ברובם לשמור על על כוחם הכלכלי ועל מעמדם כמנווטי הכלכלה האמריקאית והכלכלית.  הכלכלה המודרנית מתעלמת מאספקט חשוב זה. היא מתרכזת בניתוח נתונים מצטברים כמו תל"ג או סך כל הכסף שנמצא בשוק, סך כל האשראי במשק , סך  כל סחר החוץ או סך כל המקררים שנמכרו בפרק זמן מסוים.. היא נמנעת מלבדוק את השפעת חלוקת הרכוש על הכלכלה. לאופן בו מתחלק הרכוש בכלכלה יש חשיבות עצומה. כסף הוא אמצעי יצור ואנו כחברי היחידה הכלכלית צריכים להיות בעל אינטרס שאמצעי היצור הזה יתרכז בידיים של אנשים שיודעים לנצל אותו כדי ליצור עושר חדש למען רווחת החברה כולה. אנו צריכים לשאוף לחיות בחברה  בחברה מריטוקרטית  בה אלו שמנהלים אותנו הם אומנם בעלי הכישורים הטובים ביותר לעשות זאת. אם ניקח דוגמא מן הכלכלה הישראלית , אין ספק שלטד אריסון המנוח היו יכולות וכישורים להיות בעלים של בנק גדול. בכלל לא בטוח שלבתו שרי יש כישורים כאלו ולמרות זאת החברה הישראלית הפקידה בידיה את הבעלות על אחד המוסדות הפיננסים החשובים בישראל . אילו היה מונהג מס ירושה בישראל היא היתה נאלצת מן הסתם למכור את הנכס ,כדי שתוכל לגייס כסף לתשלום המס, וזה היה עובר לבעלות של מישהו מוכשר ממנה להחזיק בו. בנק הפועלים סבל במהלך שליטתה של אריסון משורה של מינויים תמוהים למנכלים משיקולים לא ברורים וכן מאסטרטגיה של הפניית חלקים גדולים מאמצאי האשראי שלו למספר מצומצם של טייקונים. במשבר 2008 נתקע הבנק עם כמות גבוהה של ניירות סאבפריים ונדרשה התערבות של בנק ישראל כדי לאלץ אותו למכור אותם ולהציל את עורו. בנק ישראל למעשה גם הדיח את המנכל דאז , דני דנקנר , והתערב בבוטות בתהליך מינוי המנכל החדש.הוא למעשה הלאים אז את הבנק מבלי לקרוא לזה הלאמה.  קיימת עוד דוגמא בולטת להשפעה שיש לחלוקת הרכוש על הפעילות הכלכלית.בניגוד לכל האזהרות שהמטירו כלכלנים , הסתבר  שהעלאת שכר המינימום לא מביאה משבר ואבטלה אלא להפך מגדילה את הצמיחה ואת הפעילות הכלכלית. די ברור למה זה קורה. להרבה שחקנים יש יותר כסף בכיס והם יוצרים גלי ביקוש שתוצאתם המצטברת היא העלאת התוצר הכלכלי. ברור מהדוגמאות האלו  שלאופן בו מתחלק הרכוש  יש השפעה גדולה על סך התוצר היינו על סך העושר שהחברה מייצרת.  אבל ממשום מה הכלכלנים נמנעים מלחקור תחום זה. מדע הכלכלה של ימינו מושפע מאוד מעבודות שנעשו בתקופת המלחמה הקרה אז נאבק המערב הקפיטליסטי באתגר שהציבה השקפת העולם הקומוניסטית שגרסה ביטול הרכוש הפרטי. אבל הקומוניזם נכשל. בני אדם שיש ברשותם ג'טונים להשתתף במשחק הכלכלי הם יעילים ויצרנים בהרבה מאנשים חסרי כל. הגיע הזמן שהכלכלנים יחקרו ברצינות את השפעת החלוקה של הרכוש בחברה על הביצועים הכלכליים שלה . אחרי הכל כמו במשחק המונופול גם במשחק של החיים או , יעילות המשחק נקבעת על ידי נדירות יחסית של הכסף ואופן חלוקתו בין המשתתפים.